מסכת אבות – פרק ו

משנה א: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ – לשם קיום רצון ה', בהכירו שזה תכלית האדם ותכלית כל הבריאה, זוֹכֶה על ידי זה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, כפי שיפורטו להלן, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ – היה כדאי לברוא את כל העולם רק בשביל אדם אחד כזה, והדברים שזוכה להם הם שנִקְרָא רֵעַ, שראוי להתחבר אליו ולשמוע לעצותיו, אָהוּב על כל בני האדם מפני מידותיו הטובות, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, שמקיים מצוות ה' מאהבה, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם בשעה שמקיים מצוותיו כראוי, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְהתורה מַלְבַּשְׁתּוֹ תמיד עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ – מכשירה ומכינה אותו לִהְיוֹת צַדִּיק [לקיים חובותיו כלפי ה'], חָסִיד [לנהוג בחסידות עם בני האדם], יָשָׁר במידותיו, וְנֶאֱמָן במעשיו הטובים, שלא יתקפנו היצר ויגרום לו לחטוא. וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא – התורה מרחיקה אותו מלבא למקומות שיש בהם נסיון של חטא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת – מקרבתו למקומות שיוכל ל עשות בהם מצוות, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, בִּינָה – דברי חכמה, וּגְבוּרָה – שרואים אותו מתגבר על הנסיונות הקיימים בעולם הזה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לגבי התורה 'לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה'. וְנוֹתֶנֶת לוֹ התורה הוד מַלְכוּת על פניו, וּמֶמְשָׁלָה – שיכול לצוות על אחרים, ומקיימים את דבריו, וְחִקּוּר דִּין – חכמה לחקור את הדין לאמתו, וּמְגַלִּין לוֹ מן השמים רָזֵי [-סודות] תוֹרָה, וְנַעֲשָׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְאף על פי שיש בו את כל המעלות הללו, הוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ – הוא צנוע וסבלן, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וְהתורה מְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים.

משנה ב: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב – מהר סיני, שם ניתנה תורה לישראל, וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שאין עמלים בה כראוי, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) 'נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם', כלומר, כמו שאם יתנו נזם זהב באף  החזיר ישתמש בו כדי לנבור באשפתות, וכמו אשה שבעלה נותן לה תכשיטים יפים והיא מאבדת אותם, כך הוא האדם המשתמש בשכלו לדברים בטלים במקום ללימוד התורה. וְאל תסבור שמי שפורק מעליו עול תורה מרויח לכל הפחות שבעולם הזה הוא ללא עול, שהרי הפסוק אוֹמֵר (שמות לב) 'וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת', אַל תִּקְרָא 'חָרוּת' אֶלָּא 'חֵרוּת', שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, שהוא בן חורין מכל תאוות ורצונות העולם הזה, ואינו משועבד להם. וְאל תסבור שרק מי שיש לו חכמה רבה וכשרון יכול להתעלות מהעיסוק בלימוד התורה, אלא כָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אפילו שאינו חכם כל כך, הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) 'וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת', כלומר, לאחר שעמל בתורה וניתנת לו במתנה, נחלו א-ל, שינחל מה' דברים שלא היה יכול להשיג לפי טבעו, ומשם מתעלה ל'במות'.

משנה ג: הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, שיש בו כמה הלכות, אוֹ הֲלָכָה אֶחָת שיש בה כמה דברים, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִילוּ רק אוֹת אֶחָת שבתורה או במשנה, שלפעמים לומדים דינים אפילו מייתור או חיסור של אות אחת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שהיה גדול בתורה וראש הסנהדרין, שהלכה כמותו בכל מקום, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, שלא ללמוד ביחידות, ושלא להכנס לבית המדרש בקומה זקופה, קְרָאוֹ 'רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ', שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נה) 'וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי'. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אֶחָת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה – אין ראוי לכבד אדם אלא על התורה שיש בו, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ'. ונאמר עוד (שם כח) 'וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב', וְאֵין 'טוֹב' אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ', וכיון שלומד התלמיד מרבו תורה הקרויה 'טוב', והגורם להם לכבוד כמו שהתבאר בפסוק הקודם, ודאי עליו לנהוג כבוד ברבו.

משנה ד: כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה – כך צריך האדם לנהוג בתחילת לימוד התורה, שלא יתעדן ויתרשל בה, אלא פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה [-במידה] תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, שלמרות על הקשיים אתה עמל בתורה, עליך נאמר (תהלים קכח) 'אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ', אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא.

משנה ה: אף שמובטח לו לעמל בתורה שיבואו אליו כל המעלות והטובות האמורים לעיל, מכל מקום אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, שימהרו לבא אליך כל הטובות הללו, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, אלא סוף שיבואו אליך כל הטובות הללו מעצמם. יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה – יותר ממה שאתה רגיל ומלומד בו, תעשה. וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, שהוא הקדוש ברוך הוא, שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ.

משנה ו: גְּדוֹלָה מעלת התּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וְיותר מִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, והם הדברים שבהם נעלה המלך על שאר העם [כגון שאין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו וכו'], וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מעלות [כגון שרק הם מקריבים קרבנות, ואסורים להטמא וכו'. ויש מפרשים בעשרים וארבע מתנות כהונה], וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, שבהם נעלה תלמיד חכם משאר העם, ולפי ריבוי הקנינים ניכר גודל מעלתה, וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד – ללמוד ולקבל מפי רב [ואין זה כשאר החכמות שיכול האדם ללמוד לבדו], בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן – בהקשבה גדולה, שמייחד אזנו לשמיעת הדברים, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם – שיהיו הדברים שגורים בפיו כפי שקיבלם מרבו, בְּבִינַת הַלֵּב – להתבונן במה שלמד, ולהבין דבר מתוך דבר, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, שעל ידי זה לומד מהנהגתם כיצד לנהוג הלכה למעשה, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, שישמע מחבריו מה שדקדקו בדברי רבו, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, שעל ידי השאלות והתשובות מבין את הדברים היטב, וגם מתעורר לדברים חדשים, בְּיִשּׁוּב – שיהיה מיושב בדעתו, ולא נבהל ונחפז, בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה – שיחת חולין, אף שמיעוטו נצרך כדי שתנוח הנפש מעט, אך לא ירבה בזה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, וגם בזה מיעוטו נצרך כדי לשמח הנפש, אך לא ירבה בזה, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם – שימנע מלכעוס, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים – יאמין לדברי החכמים בדברי התורה, אף שאינו משיגם בשכלו, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין – שאינו מהרהר אחרי דרכי ה', הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, ועל ידי זה יהיה ענוותן, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שעל ידי זה יהא ליבו שמח תמיד, ודבר זה עוזר להבנה ולזכרון, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו – גדר ושמירה לעצמו, שלא יכשל בחטאים, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אף שעושה מעשים טובים, אָהוּב – מתנהג ביושר, בחן ובחסד, ועל ידי זה יאהבוהו הכל, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם – את ה', אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת – אוהב את הנהגות הצדק בין בני אדם, ומציל עשוק מיד עושקו, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים – אוהב דברי חכמה ישרים, ואינו מקבל דברים עקומים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת – כאשר יוכיחוהו על מעשיו יקבל את הדברים ויאהבם, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, אף שבעשותו כל זאת ראוי הוא לכבוד, מכל מקום לא ירדוף אחר הכבוד אלא יתרחק ממנו, בהכירו בחסרונות שבו, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ – אינו מרגיש עצמו כ'רגיל' עם התורה, כאדם הרגיל בחבירו ואינו מתבייש וירא ממנו, ומתוך כך ישלח מחשבותיו בעניני אמונה שאינו יכול להשיגם, אלא ילמד ביראה ובבושת פנים, באופן שירגיש פחיתות ערכו מול לימוד התורה, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, כיון שהוא ירא תמיד שמא יכשל בדבר הלכה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ [-דן את חבירו] לְכַף זְכוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת – מוכיח לחבירו את האמת על ידי ראיות ברורות, וְעל ידי זה מַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם – גורם שלימות בנפש חבירו, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ – כשהוא בא ללמד תורה, מתיישב תחילה בליבו כיצד לסדר את הדברים היטב, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, כיון שעל ידי שאלות ותשובות נחקקים הדברים בלב, שׁוֹמֵעַ את דברי תלמידיו וּמוֹסִיף על דבריו הראשונים כדי לבאר להם את הדברים היטב, הַלּוֹמֵד ומתייגע בלימודו אף שהוא כבר חכם גדול עַל מְנָת לְלַמֵּד לאחרים, וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת – אף דברים שכבר למד חוזר ולומד כיון שהם נוגעים למעשה, וחושש שישכחם, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ – כשאינו מבין את דברי רבו, אומר שבודאי רבו חכם, ומנסה לרדת לסוף כוונתו, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ – אף כשיש סתירה בין הדברים ששמע מרבו הוא טורח וליישב ולכוון את הדברים, שלא יסתרו זה את זה, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ. הָא [-הרי] לָמַדְתָּ שכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי', ועל ידי זה התגלגלה תשועת ישראל באותם ימים.

משנה ז: גְּדוֹלָה תוֹרָה, שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ – למי שעושה ומקיים מה שלמד בתורה, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא', הרי אלו חיים בעולם הזה, וְאוֹמֵר (שם ג) 'רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ', וזו רפואה לגוף בעולם הזה, וְאוֹמֵר (שם) 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר', והיינו החיים האמיתיים לעולם הבא, וְאוֹמֵר (שם א) 'כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ', והיינו שיתכבד הלומד תורה עבור החכמה שבראשו, ועבור דבריו המסודרים היוצאים מגרונו. וְאוֹמֵר (שם ד), 'תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ', והיינו שהתורה תתן לאדם חן בעולם הזה, ותפארת לעולם הבא, וְאוֹמֵר (שם ט), 'כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ, וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים', והיינו שמתרבים ימיו בעולם הזה, ונוסף לו חיים לעולם הבא. וְאוֹמֵר (שם ג), 'אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד', כלומר, הלומדים את התורה לשמה [ורמוזים בלשון 'בימינה'], זוכים לאריכות ימים, וכל שכן לעושר וכבוד. והלומדים שלא לשמה [ורמוזים בלשון 'בשמאלה'], זוכים רק לעושר וכבוד, אך לא לאריכות ימים. וְאוֹמֵר (שם), 'כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ', כלומר, שמלבד החיים שזוכה בהם האדם, זוכה גם לשלום. וְאוֹמֵר (שם), 'דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם'.

משנה ח: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר, הַנּוֹי, וְהַכֹּחַ, וְהָעוֹשֶׁר, וְהַכָּבוֹד, וְהַחָכְמָה, וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה, וְהַבָּנִים, נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שעל ידי נוי הפנים ימצאו חן בעיני מלכי ארץ כשיבואו להשתדל לפניהם עבור ישראל, ועל ידי הכח יצילו עשוק מיד עושקו, ועל ידי העושר יתמכו בעניים ואביונים, ועל ידי הכבוד יהיו דבריהם נשמעים ומתקבלים ליראה את ה', ובחכמתם ילמדו את העם תורה, ובזקנה יהיו דברים דברי טעם מיושבים ומתקבלים, ועל ידי ריבוי בנים יפיצו דעת ה' בהרבה מקומות, ומסייעת לכך הברייתא מפסוקים שונים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם טז) 'עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא', וְאוֹמֵר (שם כ) 'תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה'. וְאוֹמֵר (שם יד) 'עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם'. וְאוֹמֵר (שם יז) 'עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם'. וְאוֹמֵר (ישעיה כד) 'וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵלּוּ – אותם שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו [וה'שיבה' אינה מידה בפני עצמה, אלא יחד עם ה'זקנה'].

משנה ט: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָּגַע [-ופגש] בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה [כלומר, באיזו עיר אתה גר, שאין מכבדים אותך כראוי, וצריך אתה להטלטל בדרכים לצורך פרנסתך]. אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי [אך אין הפרנסה מצויה שם כל כך]. אָמַר לִי, רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ, ותלמדנו תורה, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת [כלומר, אתן לך כל מה שתצטרך ותבקש]. אָמַרְתִּי לוֹ, אפילו אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה. לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם מן העולם, אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה שלמד וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שעשה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו)
'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ', וכך יש לדרוש את הפסוק, 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ', בָּעוֹלָם הַזֶּה. 'בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ', בַּקָּבֶר. 'וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ', לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שהיה עשיר גדול, (תהלים קיט) 'טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף'. וְאוֹמֵר (חגי ב) 'לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת', ולכן אם באמת ראוי לי העושר והוא טוב עבורי, אקבל אותו מה' במקומי, בלי שאצטרך לעקור את עצמי ממקום תורה.

משנה י: חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, כלומר, חמשה דברים אלו חביבים מאד על הקדוש ברוך הוא, וכאילו קנאם לעצמו, וְאֵלּוּ הֵן, 'תּוֹרָה', קִנְיָן אֶחָד, 'שָׁמַיִם וָאָרֶץ' קִנְיָן אֶחָד, 'אַבְרָהָם' קִנְיָן אֶחָד, 'יִשְׂרָאֵל' קִנְיָן אֶחָד, 'בֵּית הַמִּקְדָּשׁ' קִנְיָן אֶחָד. ומבארת הברייתא מנין לומדים דברים אלו: תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (משלי ח) 'ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז', ואמרו חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, הרי שנאמרה לשון 'קנין' לגבי התורה. שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן, דִּכְתִיב (ישעיה סו) 'כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי', ומפסוק זה יש ללמוד שהשמים חשובות מן הארץ [שהרי השמים מכונות 'כסא' והארץ כ'הדום רגליים'], וְאוֹמֵר (תהלים קד) 'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ', וכיון שהארץ מכונה 'קנין', כל שכן שהשמים, החשובות יותר, נחשבות 'קנין'. אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית יד), 'וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ', ולשון 'קונה שמים וארץ' נאמרו על אברהם, שעבורו נברא העולם [כמו שדרשו חכמים על הפסוק 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אל תקרי בהבראם אלא באברהם, שעבורו נברא העולם], וכיון שהשמים והארץ נחשבים קנינו של הקב"ה, כל שכן שאברהם, שעבורו נבראו השמים והארץ, נחשב קנינו של ה'. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), 'עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ', הרי שנאמרה לגבי ישראל לשון קנין, וְאוֹמֵר (תהלים טז), 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם', כלומר, שלא תאמר שה'קנין' של הקב"ה בישראל הוא כקנין של עבדים, שקנאם בהוצאתם ממצרים, ואינם חביבים לפניו, ולכן הובא פסוק זה, בו מבואר שכל חפצו של הקב"ה הוא בישראל. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), 'מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ', ומפסוק זה יש ללמוד שבית המקדש נבנה כביכול בשתי ידיו של ה', להראות את גודל החביבות שלו לפניו, ולא כשאר חפצי העולם שנבראו בלשון אמירה בלבד, וְאוֹמֵר (תהלים עח), 'וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ', הרי שנאמרה במקדש לשון קנין, ולשון 'ימין' מראה על חשיבות מקום המקדש, שכביכול נברא בימין ה'.

משנה יא: לאחר שהתבאר שיש חמשה דברים שנקראים 'קנינו' של הקב"ה, אל תסבור בדעתך ששאר הדברים נבראו במקרה, וללא תכלית, אין הדבר כן. אלא כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג), 'כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו', שעל ידי כל דבר יוכל האדם להגיע להכרת וידיעת ה', וְאוֹמֵר (שמות טו), 'ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד', כלומר, מלכותו של ה' תתגלה בכל פרטיה רק לעתיד לבא, כאשר יטהרו כל ליבות בני האדם לעבוד את ה'.

הקטע הבא אינו מהברייתא של פרק זה, אלא משנה היא במסכת מכות, ונוהגים לאומרה בסיום לימוד פרקי אבות:

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וכיון שהדרך לזכות בחיי העולם הבא היא על ידי שיעשה האדם לכל הפחות מצוה אחת לשמה, שלא על מנת לקבל כבוד או הנאה אחרת מהנאות העולם הזה, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, כדי שמתוך שיש לאדם מצוות רבות כל כך, בודאי יגיע לידי זה שיעשה מצוה אחת לשמה, כראוי, ויזכה בה לחיי העולם הבא, שֶׁנֶּאֱמַר 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר'.