מסכת אהלות, פרק ד, משנה א

פרק ד, משנה א: מִגְדָּל שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאֲוִיר, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, כֵּלִים שֶׁבְּעָבְיוֹ טְהוֹרִים. טֻמְאָה בְעָבְיוֹ, כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. כֵּלִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הָאָרֶץ, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַכֹּתֶל, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. וְאִם לָאו, טְהוֹרִין. טֻמְאָה שָׁם, הַבַּיִת טָמֵא:

פרק ד

משנה א: מִגְדָּל – ארון עץ גדול, שיש בתוך עובי דפנותיו מגירות קטנות שמניחים בהם כלים קטנים, ואין לאותם מגירות פתח בגודל טפח על טפח לחלל המגדל, שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאֲוִיר – המגדל כולו נמצא תחת אויר השמים ולא בבית סגור, אם היתה טֻמְאָה בְתוֹכוֹ – בחלל הגדול של המגדל, כֵּלִים הנמצאים במגירות שֶׁבְּעָבְיוֹ (-בעובי דפנותיו) טְהוֹרִים, כיון שאין הטומאה מתפשטת לתוך חללים קטנים אלו שאין בהם פותח טפח, והרי הם כשאר האויר הפתוח שסביבות המגדל, שאינו טמא. ואם היתה טֻמְאָה בְעָבְיוֹ – באותם מגירות קטנות שבעובי המגדל, כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ – בחלל הגדול של המגדל, טְהוֹרִים, שאין הטומאה נכנסת מחללים קטנים אלו לתוך המגדל, כשאין ביניהם פתח של טפח על טפח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – עובי הדפנות של המגדל מתחלק לאורכו, חצי העובי הסמוך למגדל דינו כמגדל, ונטמא עמו ומטמא אותו, וחתי העובי הסמוך לחוץ דינו כאויר שמחוץ למגדל, ואינו נטמא כשיש טומאה במגדל, וכשיש בו טומאה אינו מטמא את מה שבמגדל.

הָיָה המגדל עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת, והיתה טֻמְאָה בְתוֹכוֹ – בחלל הגדול של המגדל, או בחללים הקטנים שבעוביו, הַבַּיִת כולו טָמֵא, כיון שסוף הטומאה לצאת מהפתח שבמגדל אל תוך הבית, וכפי שהתבאר לעיל בכל מקום שידוע שהטומאה עתידה לצאת משם, כבר עתה נטמא אותו מקום. אך אם היתה טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – בתוך המגדל, טָהוֹר, ומבארת המשנה את הטעם בשני הדינים הללו, באופן שהיתה הטומאה בארון נטמא כל מה שבבית, כיון שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת מהמגדל אל הבית, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס מהבית למגדל, ולכן כשיש טומאה בבית אינה מטמאה את הכלים שבתוך המגדל (ואף שהמגדל כולו נמצא בתוך אהל המת, כיון שהמגדל עצמו מחזיק ארבעים סאה אין הוא נחשב כאחד מהכלים שבבית, אלא כאהל בפני עצמו, וכמו אהל בתוך אהל, ולכן אין מה שבתוכו נחשב כמונח בבית שהוא אהל המת).

אם היה המגדל עומד על גבי רגליים (ולא יושב על כל שוליו מלמטה), וממילא יש חלל בין תחתית המגדל לבין הארץ, כֵּלִים שֶׁמונחים בֵּינוֹ לְבֵין הָאָרֶץ, וכן כלים שֶׁנמצאים בֵּינוֹ – בין הדופן החיצונית של המגדל לְבֵין הַכֹּתֶל של הבית הסמוך לו, וכן כלים שֶׁנמצאים על תקרת המגדל מלמעלה בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת של התקרה, והיתה טומאה בבית או במגדל עצמו, אִם יֶשׁ שָׁם, בחלל שבין הארון לקרקע, לכותל או לתקרה, פּוֹתֵחַ טֶפַח – פתח בשיעור טפח על טפח כלפי חלל הבית, הכלים שנמצאים שם טְמֵאִין, דכיון שיש שם פתח בשיעור טפח על טפח הרי זה כחלק מהבית, והטומאה המתפשטת לכל חלל הבית, שהוא אהל המת, נכנסת גם לשם ומטמאה את הכלים. וְאִם לָאו, שאין שם פתח בשיעור טפח על טפח, טְהוֹרִין, כיון שחללים צרים אלו נחשבים כסגורים, ואין הטומאה נכנסת לשם (ואף שהתבאר לעיל שבאהל המת בוקעת הטומאה ויורדת עד לתהום, מכל מקום כאן המגדל עצמו חוצץ בפני הטומאה, והחללים הקטנים שבינו לבין הכותל, הארץ או התקרה, נחשבים כסגורים בפני הטומאה). ואם היתה הטֻמְאָה שָׁם – באותם חללים שבין המגדל לכותל, לארץ או לתקרה, הַבַּיִת טָמֵא, כיון שאין דרך להוציא את הטומאה משם אלא דרך הבית, ממילא נחשב כל חלל הבית כמקום שסוף הטומאה לצאת דרכו, והרי דין כל הבית כדין אהל המת ומטמא את כל מה שבתוכו (ולהלן סוף משנה ב' יבואר שרבי יוסי חולק על דין זה).