מסכת אהלות, פרק ז, משנה ב

משנה ב: כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִין, כָּאֹהָלִין. אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד, וְכָלֶה עַד כְּאֶצְבַּע, טֻמְאָה בָאֹהֶל, כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ, טְמֵאִים. טֻמְאָה תַחַת הַשִּׁפּוּעַ, כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל, טְמֵאִין. טֻמְאָה מִתּוֹכוֹ, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וּמֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. טֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ, בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ, טֻמְאָה תַחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. אֹהֶל שֶׁהוּא נָטוּי בָּעֲלִיָּה, מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מַצִּיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מַצִּיל, עַד שֶׁיְּהֵא נָטוּי כִּנְטִיַּת הָאֹהֶל:

משנה ב: כפי שהתבאר לעיל, כל טומאה הנמצאת באהל המת, מטמאת את כל מה שנמצא באותו אהל, ואמנם אין זה דוקא כאשר גג האהל ישר, אלא כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִין – אם היה גג האהל משופע כלפי הארץ, גם שיפועים אלו דינם כָּאֹהָלִין, ואם היתה טומאה תחת השיפוע של גג האהל, הרי היא מטמאת את האהל כולו עם מה שבתוכו.

אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד – שגגו משופע באלכסון מהגג ועד הקרקע, וְכָלֶה בסמוך לקרקע עַד כְּרוחב אֶצְבַּע, והיתה טֻמְאָה בָאֹהֶל – בחלק האהל שיש עליו גובה טפח אויר, אף כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ, במקום שאין בו גובה טפח, טְמֵאִים. וכן אם היתה טֻמְאָה תַחַת הַשִּׁפּוּעַ, ואפילו במקום שאין בו אויר בגובה טפח מעל הטומאה, אין אומרים שנחשבת טומאה זו כ'טומאה רצוצה' שאינה מטמאת את כל האהל ובוקעת ועולה ובוקעת ויורדת רק כנגדה, אלא היא נחשבת כטומאה שיש מעליה אויר טפח ומטמאה את כל האהל, ולכן כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל, אף שלא כנגד השיפוע, טְמֵאִין, והיינו כיון שכל האויר של האהל מחובר ודינו שוה, ולכן אף המקומות הנמוכים שבכותל שאין בהם גובה טפח, נחשבים כחלק מהאהל הגדול וכאילו יש מעליהם גובה טפח.

ובאופן זה שטֻמְאָה מִתּוֹכוֹ של האהל, בין אם היתה במקום שיש על גביה אויר טפח, ובין אם היתה תחת מקום השיפוע שאין מעליה אויר טפח, והוציאו את המת מהאהל, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ – באהל מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, כיון שכלי הנטמא מהמת נחשב כמת עצמו (כפי שהתבאר לעיל (פ"א מ"ב)), וְאילו הנוגע באהל מֵאֲחוֹרָיו – מצידו החיצוני, טָמֵא רק טֻמְאַת עָרֶב, כיון שהאהל נחשב כשני כלים, חלקו הפנימי ככלי אחד וחלקו החיצוני ככלי אחר (ואף שבאמת זהו בד אחד, מכל מקום כיון שהאהל עצמו חוצץ בפני הטומאה, שלא תבקע מתוך האהל החוצה, וכן שלא תכנס מחוץ לאהל פנימה, לכן נחשבים שני צידי האהל כשני כלים נפרדים), וכיון שהטומאה נחשבת כאילו נגעה באהל מצידו הפנימי, נטמא רק החלק הפנימי בטומאת שבעה כדין הנוגע במת, שנעשה אב הטומאה, ואילו החלק החיצוני נחשב כאילו נגע בחלק הפנימי, ולכן החלק החיצוני טמא רק טומאת יום אחד, כדין ראשון לטומאה.

נגעה הטֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו – מצידו החיצוני של האהל, נעשה החלק החיצוני אב הטומאה כדין כלי הנוגע במת, והַנּוֹגֵעַ בּוֹ (-באהל) מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. ואילו הנוגע בו מִתּוֹכוֹ, דינו כמי שנגע בראשון לטומאה, וטָמֵא רק טֻמְאַת עָרֶב.

נגע באהל כַּחֲצִי זַיִת מהמת מִתּוֹכוֹ, וְכַחֲצִי זַיִת מהמת מֵאֲחוֹרָיו, האהל עצמו טמא טומאת שבעה, כיון ששני חצאי הזיתים מצטרפים לטמאו טומאת שבעה ימים, אבל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ – באהל, בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו, דינו כמי שנגע בראשון לטומאה, וטָמֵא רק טֻמְאַת עָרֶב.

אם היה מִקְצָתוֹ של בד האהל מְרֻדָּד – נמשך ונסרח עַל הָאָרֶץ, ואין בינו לבין הארץ אויר כלל, והיתה טֻמְאָה רצוצה תַחְתָּיו, אוֹ מונחת עַל גַּבָּיו, כיון שאין אויר כלל על גבי הטומאה, טֻמְאָה זו בוֹקַעַת וְעוֹלָה כנגד הטומאה בלבד, ובּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת כנגד הטומאה בלבד, ואינה מטמאת את כל האהל, וכדין כל טומאה רצוצה (אך אם היה אויר בין הטומאה לבין האהל, אפילו פחות מטפח, כיון שבאהל עצמו יש גובה טפח נטמא כל האהל, וכפי שהתבאר לעיל).

אֹהֶל שֶׁהוּא נָטוּי – פתוח וּפָרוּשׂ בְּחלל העֲלִיָּה, ומִקְצָתוֹ של בד האהל מְרֻדָּד – שוכב ונמשך עַל הָאֲרֻבָּה – פתח בקורות שֶׁבֵּין הבַּיִת לָעֲלִיָּה, והיתה טומאה בבית, והנידון הוא האם הטומאה בוקעת ועולה לעליה דרך הארובה או לא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אותו חלק של האהל השוכב על גבי החור של הארובה מַצִּיל את העליה, ואף שכלפי העליה נראה חלק זה כמרודד על הקרקע, הרי כלפי הבית יש אויר תחת רידוד זה, ותקרת הבית וכתליו מצטרפים לרידוד זה להחשיבו כאהל, והרי אהל חוצץ בפני הטומאה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מַצִּיל, כיון שרידוד זה של האהל אינו מאותו מין של תקרת הבית וכתליו, ואינם מצטרפים יחד להחשיבו כאהל, והרי הוא ככל דבר המקבל טומאה שאינו חוצץ בפני הטומאה, עַד שֶׁיְּהֵא חלק האהל שעל הארובה נָטוּי על גבי הארובה כִּנְטִיַּת הָאֹהֶל, שיש אויר תחת האהל עצמו, ואז בוקעת הטומאה מהבית רק לחלל האהל שבעליה, ושאר האויר שבעליה טהור.