מסכת אהלות, פרק יא, משנה ד

משנה ד: הָיָה מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה:

משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, נחלקו בית שמאי ובית הלל האם גוף האדם נחשב כמי שיש בו חלל טפח או לא, ומשנתנו מביאה אופנים נוספים התלויים במחלוקת זו: הָיָה אדם מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן, וגופו נשען על החלון, וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת, ונמצא שהאהיל גם על המת עצמו, אמנם כדי שתכנס הטומאה אל הבית יש צורך שיהיה דבר אחד המאהיל על הטומאה ועל הבית ויש תחתיו חלל טפח לכל ארכו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שאדם זה נשען על החלון, נמצא שבאותו מקום שגופו דבוק לחלון אין חלל טפח, ולכן אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לתוך הבית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כיון שהוא נחשב כחלול, נמצא שאף שהוא נשען על החלון, הרי חלקו העליון של גופו אינו דבוק לחלון, ויש טפח בין חלקו העליון של גופו לחלון, ולכן הוא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה מהמת העובר ברחוב ומאהיל עליו בחלק מגופו, לתוך הבית שהוא מאהיל עליו בחלק מגופו, ואף חלק גופו שנשען ודבוק לחלון נחשב כמי שיש בינו לבין החלון טפח, וכמו שהתבאר. וּמוֹדִים בית שמאי לבית הלל, שֶׁאִם הָיָה אותו אדם המשקיף מהחלון לָבוּשׁ בְּכֵלָיו (-בבגדיו), אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם המשקיפים מהחלון זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה, כיון שהבגד שעל האדם גבוה מהחלון טפח, וכן האדם העליון גבוה מהחלון טפח, ונמצא שהבגד או האדם העליון מאהילים על המת ועל הבית, ויש תחתם חלל טפח לכל אורכם, ואף בחלק הסמוך לחלון.