מסכת אהלות, פרק יב, משנה א

פרק יב, משנה א: נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַנּוּר חָדָשׁ וְעוֹדֵף מִכָּל צְדָדָיו בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִים. וּבְיָשָׁן, טָמֵא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. נָתוּן עַל פִּי שְׁנֵי תַנּוּרִים, טֻמְאָה בֵינֵיהֶם, הֵם טְמֵאִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר:

פרק יב
משנה א: נֶסֶר – לוח עץ רחב, שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי (-על פתחו העליון של) תַנּוּר חָדָשׁ, והיינו תנור שעדיין לא הסיקוהו אפילו פעם אחת, וכיון שההסקה הראשונה מחזקת את התנור הרי כל זמן שלא הסיקוהו נחשב הוא כמי שלא נגמרה מלאכתו ואינו מקבל טומאה, ותנור זה עומד תחת אויר השמים, וְהיה הנסר המונח על פי התנור מלמעלה עוֹדֵף ובולט מִכָּל צְדָדָיו של התנור בְּפוֹתֵחַ טֶפַח לכל צד, ושיעור זה מחשיבו כ'אהל', ואף שאהל הנעשה על ידי כלי התומך בו אינו נחשב אהל לחצוץ בפני הטומאה (כמבואר לעיל פ"ו מ"א), אך כאן התנור עדיין אינו נחשב כלי ונמצא שהנסר נתמך בדבר שאינו כלי ודינו כאהל, אם היתה טֻמְאָה תַחְתָּיו – תחת הנסר, נחשב הנסר כ'אהל' המביא את הטומאה לתחתיו, אך הוא גם כן חוצץ בפני הטומאה שלא תעלה למעלה, ולכן הכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו של הנסר, אפילו כנגד הטומאה ממש, נשארים טְהוֹרִים. וכן אם היתה טֻמְאָה עַל גַּבָּיו של הנסר, הרי הוא חוצץ בפני הטומאה שלא תרד למטה, ולכן כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו, אפילו תחת הטומאה ממש, נשארים טְהוֹרִים. וּבְתנור יָשָׁן, שכבר הסיקוהו לכל הפחות פעם אחת והוא נחשב כלי, בין שהיתה הטומאה מעל הנסר ובין שהיתה הטומאה תחת הנסר, הכל טָמֵא, והטעם לכך, כיון שהנסר הנתמך בתנור, שהוא 'כלי', אינו נחשב כאהל לחצוץ בפני הטומאה לגבי מה שמעליו, אלא נחשב כאהל רק להביא את הטומאה למה שתחתיו, וממילא אם היתה טומאה תחת הנסר הרי הטומאה מתפשטת לכל מה שתחת הנסר כדין אהל המת (ובכלל זה התנור עצמו ומה שבתוכו), וטומאה זו של אהל המת בוקעת ועולה גם למעלה מהנסר ומטמאת את הכלים המונחים שם, כיון שבאופן זה (שהנסר נתמך בכלי) אין הנסר נחשב כחציצה בפני הטומאה. וכן אם היתה טומאה מעל הנסר, כיון שאין הנסר נחשב כחציצה בפני הטומאה הרי היא יורדת אל מתחת הנסר, ושם היא מתפשטת לכל האויר שתחת הנסר, שהרי לגבי הבאת הטומאה נחשב הנסר כאהל אף שהוא נתמך בכלי, ולאחר שהתפשטה הטומאה בכל האויר שתחת הנסר הנחשב עתה כאהל המת, הרי היא חוזרת ובוקעת למעלה ומטמאת את הכלים שמעל הנסר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר, כיון שהוא סובר שתנור לעולם אינו נחשב 'כלי', שהרי הוא מחובר לקרקע ופתוח משני צדדיו, אלא שגזירת הכתוב היא שאף שאינו כלי מכל מקום יקבל טומאה, וממילא אף כשהתנור ישן, דין הנסר הנתמך בו כדין אהל הנתמך על דבר שאינו כלי, וכשם שהוא מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו כך הוא חוצץ בפני הטומאה, ודינו כדין תנור חדש לדעת חכמים (ואף כשהטומאה למטה ומתפשטת לכל מה שתחת הנסר, מכל מקום התנור ומה שבתוכו טהורים, כי אף שכלי סגור הנמצא באהל המת אינו חוצץ בפני הטומאה עד שיהא מכוסה בצמיד פתיל, מכל מקום בתנור, שאינו 'כלי', די בכך שיהא מכוסה בנסר מעליו כדי שלא תכנס הטומאה לתוכו).

היה הנסר נָתוּן עַל פִּי שְׁנֵי תַנּוּרִים, אחד חדש ואחד ישן, והיתה טֻמְאָה בֵינֵיהֶם, הרי זה נחשב כאילו כל הנסר נתמך בתנור הישן, שהוא נחשב כלי המקבל טומאה, ולכן הֵם טְמֵאִים – כל מה שבתוך התנורים, וכן כל הכלים שתחת הנסר ומעל הנסר נטמאים, כדין תנור ישן שברישא, ואף התנור הישן עצמו נטמא (אך התנור החדש אינו מקבל טומאה כלל, ובודאי אינו נטמא). ורַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר, שהרי לשיטתו אין חילוק בין תנור חדש לבין תנור ישן, ובשניהם הנסר הנשען עליהם נחשב כאהל גם לחצוץ בפני הטומאה, ולכן אם הטומאה על גביו, כל מה שתחתיו טהור. ואם הטומאה תחתיו, כל מה שעל גבי הנסר טהור (ולשיטתו דין זה פשוט הוא, אך חידשה המשנה בסיפא שלדעת חכמים כאשר מונח הנסר על תנור ישן ועל תנור חדש, מחשיבים זאת כאילו מונח כולו על התנור הישן, והכל טמא).