מסכת אהלות, פרק יח, משנה ד

משנה ד: שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֶׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה. וּלְנָזִיר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, טָמֵא:

משנה ד: ממשיכה המשנה ומבארת מהו 'בית הפרס' השלישי (מבין אותן 'שלשה בית פרסות' שהוזכרו בתחילת המשנה הקודמת), שְׂדֵה בוֹכִין – שדה הנמצאת במרחק מבית הקברות, ומלוי המת מניחים שם את מיטת המת ומתוועדים ובוכים שם, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, כיון שהבעלים מתייאש ממנה, ודינה כדין 'מיצר שהחזיקו בו רבים', שאסור לקלקלו, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, כיון שאינה מוחזקת בטומאה כלל, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ – עושים מאדמתה תנורים לצליית בשר קדשים, כיון שאין בה טומאה (ובאמת אינה דומה לבתי הפרס שהוזכרו קודם לכן, שהרי בהם יש טומאה מסוימת ובזו אין טומאה כלל, ודימתה אותם המשנה רק כיון שגם בזו יש איסור זריעה ונטיעה).

וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, לגבי בית הפרס הראשון שהוזכר לעיל, שנחרש בו קבר, והחשש בו הוא שמא התערבו עצמות קטנות בעפר, שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֶׂה פֶסַח, כלומר, אם עבר שם אדם בדרכו להקריב קרבן פסח, כיון שאם נטמאנו לא יוכל להקריב את קרבן הפסח שיש בכך איסור כרת, לא העמידו חכמים את תקנתם במקום זה, אלא אמרו שיבדקו את העפר שבאותו שביל שבשדה, ואם לא מצאו בו עצם כשעורה נחשב האדם כטהור אפילו מדרבנן, ועושה את פסחו. וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה, כי אף שיש באכילת תרומה מצוות עשה, העמידו חכמים את דבריהם במקום מצוות עשה, וטימאוהו אפילו אם יבדקו את עפר השביל ולא ימצאו שם עצם כשעורה. וּלְנָזִיר שעבר שם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין, ואם לא נמצאה שם עצם כשעורה הרי הוא טהור ורשאי לגלח ולהקריב קרבנותיו, אך אם נמצאה שם עצם הרי הוא בחזקת טמא ואינו מגלח ואינו מביא קרבנות. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין – אין צורך לבדוק, אלא אפילו אם ימצאו שם עצם כשעורה (כיון שאין זה ודאי שנגע בה הנזיר או הסיטה) הרי הוא בחזקת טהור, ומגלח ומקריב קרבנותיו. ובאופן שצריך לבדוק, כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ, והיינו עפר רך הניסט בדרך הליכתו של האדם, ואם הסיטו נחשב כאילו נשאו ונטמא, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה (-מסננת) שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה – מפורר את הגושים שנשארו בכברה, כדי לסננם היטב, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, הרי הוא מוחזק כטָמֵא, שהרי יתכן שהסיט את אותה העצם ונטמא.