מסכת אהלות, פרק יח, משנה ז

משנה ז: הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְסוּרְיָא, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְהוֹרָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְמֵאָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם, טְמֵאִין. כַּמָּה יִשְׁהֶא בְתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה, אַרְבָּעִים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה. וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:

משנה ז: סוריא היא הארץ שכבשה דוד המלך כ'כיבוש יחיד', ולכן דינה כארץ ישראל לגבי דברים מסוימים, וכחוץ לארץ לגבי דינים אחרים, ולגבי טומאה החשיבו אותה חכמים כחוץ לארץ לענין זה שעפרה טמא, אך לא גזרו טומאה על אוירה כפי שגזרו על אויר חוץ לארץ, ומכל מקום אדם מישראל הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְסוּרְיָא, ואותה שדה סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, שאין אפילו רצועת אדמה קטנה של קברות או של ארץ אחרת החוצצת בין ארץ ישראל לבין אותה שדה שבסוריא, הרי שדה זו טְהוֹרָה אפילו בעפרה (ולא רק באוריה), ובאופן זה לא גזרו עליה טומאה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, כגון שיש רצועה של ארץ אחרת או של קברות החוצצת ביניהם, טְמֵאָה – עפרה טמא, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, כיון שלגבי חיוב מעשרות ושביעית לא חילקו חכמים, וכל סוריא חייבת בהם.

מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם – בתים בארץ ישראל שהגויים דרים בהם, הרי הם טְמֵאִין, כיון שהם קוברים נפלים בקרקע הבית (ואף שאין גוי מטמא באהל, הרי הוא מטמא במגע ובמשא, וחוששים שההולך על קרקע הבית יסיט או יגע בעצם כשעורה מהמת). כַּמָּה זמן יִשְׁהֶא הגוי בְתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה מטומאה, אַרְבָּעִים יוֹם, שזהו שיעור זמן יצירת הולד, ואַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה הדרה עמו בקביעות, הגויים פרוצים הם, ונשים באות לביתם בלילה. וְאִם הָיָה עֶבֶד של ישראל אוֹ אִשָּׁה ישראלית מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ – את מדור הגויים, שלא יקברו בו נפלים, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.