גַּרְסִינָן בְּמסכת כְּתוּבוֹת (צה.), הֲלָכָה, מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ שהיתה מיוחדת ומשועבדת לכתובות שתיהן, וְכָתְבָה האשה הָרִאשׁוֹנָה לַלָקוֹחַ, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ, כלומר, אין לי תביעה עליך, וגם כשיגיע זמני לגבות את הכתובה, לא אגבה אותה מהקרקע שבידך, ומת הבעל, האשה הַשְּׁנִיָּה, שלא ויתרה על זכותה בקרקע זו, מוֹצִיאָה את הקרקע מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, כיון ששעבוד כתובתה קדם לקניית הקרקע על ידי הלוקח, וְהָרִאשׁוֹנָה מוציאה את אותה קרקע מִיַּד האשה הַשְּׁנִיָּה, שהרי באמת שעבוד כתובתה של הראשונה קודם לשעבוד כתובתה של השניה, אלא שהראשונה ויתרה על זכותה ביחס ללוקח, אך לא ביחס לקרקע עצמה, ולכן כאשר נמצאת הקרקע ביד האשה שניה, יכולה הראשונה לגבות ממנה, אמנם לאחר שנמצאת הקרקע ביד הראשונה יכול הלוקח להוציא אותה מידה, כיון שהיא ויתרה על זכותה בקרקע ביחס אליו, ונמצא שזכותו בקרקע עדיפה מזכותה, ולאחר שהקרקע ביד הלוקח יכולה השניה לחזור ולגבותה ממנה, וכך חוזרות חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם, וְכוּ'. ותמהה הגמרא שם, וְכִי כָּתְבָה לוֹ מַאי הֲוֵי – מה בכך שכתבה הראשונה ללוקח שאין לה דין ודברים בשדה זו, ואיך מועילה לשון זו לבטל את כח שעבודה בקרקע, וְהָא תַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, שותף הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ השותף עמו בקרקע, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ השייכת לשנינו בשותפות, וְאֵין לִי עֵסֶק בָּהּ, וְיָדִי מְסֻלֶּקֶת מִמֶּנָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאין אדם יכול 'להסתלק' מדבר השייך לו, אלא עליו ליתנו במתנה או למוכרו כדי להוציאו מרשותו [ורק על 'זכות' שיש לאדם, כגון ירושה העתידה לבוא אליו לאחר מות מורישו, יכול הוא להסתלק מזכות זו בזמן שהמוריש עדיין חי]. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, משנתנו עוסקת בְּאופן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָהּ – עשו קנין על כך שויתרה על זכותה.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וְכִי קָנוּ מִיָּדָהּ מַאי הֲוֵי – מה בכך שעשו קנין על מחילה זו, תֵּימָא – והרי יכולה האשה לטעון, נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי וְכוּ', ותירצה הגמרא שמדובר באופן שמוכח שהתרצתה בכך באמת, ולא רק לעשות לבעלה נחת רוח, ועל כל פנים שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – יש ללמוד מדברי הגמרא שם, דְּבֵין נִכְסֵי דִּידָהּ – שבין אם מחלה או מכרה נכסים שלה, דְּאִינּוּן [-שהם] נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, שהבעל מתחייב שיחזור אליה ממון בשווי הנכסים לאחר שימות או יגרשנה, וּבֵין נִכְסֵי דְבַעַל, דְּאִית לָהּ בְּהוֹן – שיש לה בהם שִׁעְבּוּד כְּתוּבָּתָהּ, אִם לָקַח מִן הָאִישׁ, וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, בְּכוּלְּהוּ – בכל האופנים הללו יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.