מסכת בבא מציעא, פרק ט, שיעור 257

אדם ששמו רוּנְיָא, היה שַׁתָּלָא דְּרָבִינָא הֲוָה – היה שותל עצים בשדהו של רבינא, אַפְסִיד – גרם הפסד לעצים, וְסַלְקֵיהּ – וסילקו רבינא משדהו, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא רוניא לפני רבא, ואָמַר לֵיהּ, חֲזִי מַר מַאי קָא עָבֵיד לִי – יראה אדוני מה עשה לי רבינא, שסילק אותי משדותיו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, שַׁפִּיר עָבֵיד לָךְ – יפה עשה לך רבינא, ונהג בכך כדין. המשיך רוניא וטען, וְהָא לֹא אַתְרֵי בִּי – והרי לא התרה בי רבינא קודם לכן. השיב לו רבא, לֹא צְרִיכַת לְאַתְרוֹיֵי – לא היה רבינא צריך להתרות בך, ומבארת זאת הגמרא, רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – רבא הלך בכך לשיטתו, דְּאָמַר רָבָא, כל בעלי המלאכות הללו, שהם, מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי – מלמד תינוקות, שלימד טעות לתינוקות, שַׁתָּלָא – אדם השותל עצים בשדה חבירו, וגרם הפסד לעצים, טַבָּחָא – שוחט, שיצאה נבילה מתחת ידו, אוּמָּנָא – אומן המקיז דם שגרם חבלה באדם שהקיז את דמו, וְסֹפֶר מָתָא – והסופר הכותב את שטרותיהם של בני העיר, שטעה בכתיבת אחד השטרות, כּוּלְּהוּ כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי – כולם נחשבים כאילו התרו בהם, ומסלקים אותם מיד כשטעו, אף שלא התרו בהם בפירוש קודם לכן, כְּלָלָא דְּמִילְּתָא – והכלל בדבר זה הוא, שכָּל פְּסֵידָא דְּלֹא הָדַר – כל הפסד שאינו חוזר, ואי אפשר לתקנו, כמו באופנים הללו, כְּמֻתְרֶה וְעוֹמֵד הוּא – הרי זה כאילו מותרה הוא מתחילתו שלא יטעה אפילו פעם אחת, ואם טעה מסלקים אותו.

אָמַר רַב מִנְיוּמִי בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב נָחוּמַאִי, בְּאַתְרָא דְּשָׁקִיל שַׁתָּלָא פַּלְגָּא – במקום שבו המנהג הוא שהשותל את העצים בשדה חבירו, וממשיך לטפל בהם, נוטל מחצית מהשבח, וַאֲרִיסָא תִּילְתָּא – ואילו אריס שתפקידו רק לטפל בעצים הנטועים כבר, נוטל שליש, הַאי שַׁתָּלָא דְּבָעֵי אִסְתַּלּוֹקֵי – אם בא השותל להסתלק מתפקידו, יַהֲבִינָן לֵיהּ שִׁבְחֵיהּ – נותנים לו את השבח שהשביח בעצים [וכפי החשבון שיבואר להלן], וּמְסַלְקִינָן לֵיהּ – ומסלקים אותו, ואינו נוטל מחצית מהשבח, והטעם לכך, כִּי הֵיכִי שֶׁלֹּא לִפְסִיד בַּעַל הַבַּיִת – כדי שלא יפסיד בעל הבית, שהרי יצטרך לשכור עתה אריס ולתת לו שליש מהשבח. וְהֵיכִי דָּמֵי – ומה הדוגמא לדין זה, כְּגוֹן דַּהֲוָה לֵיהּ כּוּלֵּיהּ שְׁבָחָא תְּרֵיסָר סִילְעֵי – כגון שהשבח כולו הוא שנים עשר סלעים, ואם היה השותל נשאר בעבודתו, לְשַׁתָּלָא שִׁיתָּא – היה השותל נוטל ששה סלעים, וּלְמָארֵי אַרְעָא שִׁיתָּא – ובעל הקרקע נוטל ששה. וְאִי בָּעֵי שַׁתָּלָא לְאִיסְתַּלּוֹקֵי – ואם רוצה השותל להסתלק מעבודתו, שָׁקֵיל אֲרִיסָא דְּנָחֵית בְּדוּכְתֵּיהּ תִּילְתָּא – האריס שיבוא לעבוד תחתיו בשדה בעל הבית יטול שליש מהשבח, דְּאִינּוּן אַרְבַּע סִילְעֵי – והיינו ארבעה סלעים, פָּשׁוּ לֵיהּ מִתְּרֵיסָר סִילְעֵי – נמצא שישארו מאותם שנים עשר סלעים של השבח רק תְּמַנְיָא – שמונה סלעים, שָׁקֵיל מָארֵי אַרְעָא מִינַּיְיהוּ שִׁיתָּא סִילְעֵי – נוטל מהם בעל השדה ששה סלעים, דְּאִינּוּן מְנָאתָא דִּילֵיהּ שזהו חלקו הראוי לו מתחילה, פָּשׁוּ לֵיהּ תְּרֵי סִילְעֵי – ונשארו שני סלעים, דְּאִינּוּן רִיבְעָא דִּתְמַנְיָא – שהם רבע משמונה דינרים, וְדַנְקָא דִּתְרֵיסָר – ושישית משנים עשר דינרים, שָׁקֵיל לְהוּ שַׁתָּלָא – ונוטל אותם השותל בשכרו, וְהַיְינוּ דְּקָא אָמְרִי – וזהו שאמרו חכמים שנוטל השותל רִיבְעָא דְּהוּא דַּנְקָא – רבע שהוא שישית, והיינו לפי החשבון שהתבאר, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִיפְסוּד בַּעַל הַבַּיִת מִמְּנָאתָא דִּילֵיהּ כְּלוּם – וזהו כדי שלא יפסיד בעל הבית מחלקו כלום.