משנה ח: שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לְהִסָּקֵל וְהִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ אָסוּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, מֻקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ מֻתָּר:

נאמר בתורה לגבי שור שנגח אדם (שמות כא כח) "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי", משנתנו עוסקת בדרשת פסוק זה: שׁוֹר שֶׁנגח אדם ומחמת כן הוּא יוֹצֵא לְהִסָּקֵל, כלומר, שנגמר דינו בבית דין לסקילה, וְקודם שנסקל בפועל הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ בעליו, בְּשָׂרוֹ אָסוּר  [שהרי כבר נאמר 'השור יסקל', והרי זו נבילה האסורה באכילה, והוסיפה התורה ואמרה 'ולא יאכל את בשרו' כדי ללמד שאף אם שחטו בעליו, אסור הוא באכילה. ומסיום הפסוק שנאמר בו 'ובעל השור נקי', למדו שאסור השור אף בהנאה, כמי שיצא נקי מנכסיו ואין לו מהם הנאה כלל]. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, מֻקְדָּשׁ, ואמנם אינו נפטר בכך ממיתה, אך חלה הקדשתו ואסור להשתמש בו, והמשתמש בו מעל. וְאִם שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ מֻתָּר באכילה [שהרי אין גומרים דינו של שור אלא בפניו, ולאחר שנשחט אי אפשר לגמור את דינו].