משנה ו: הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָנֶה. סְטָרוֹ נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז. לְאַחַר יָדוֹ, נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. צָרַם בְּאָזְנוֹ, תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ רֻקוֹ הֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ, פָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. (זֶה הַכְּלָל) הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִילוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ רַבִּי תֵּן לִי זְמָן. וְנָתַן לוֹ זְמָן שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִיסַר שֶׁמֶן. גִּלְתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ רַבִּי, לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר. אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ חַיָּבִין. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר. אֲחֵרִים (שֶׁקָּצְצוּ אֶת נְטִיעוֹתָיו), חַיָּיבִים:

משנתנו מביאה את דיניהם של חבלות שונות, שאמדו וקצבו חכמים את דמי הבושת והצער שבהם לסכום קבוע:

הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ – המכה את חבירו באגרוף קמוץ, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, כדמי בושת וצער [ואם יש גם ריפוי ושבת, אומדים אותם בפני עצמם]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נותן לו מָנֶה, שהוא שווה מאתיים סלעים.

סְטָרוֹ על לחיו, שבושתו מרובה, נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז. לְאַחַר יָדוֹ – סטרו בגב ידו, שזהו זלזול גדול יותר, נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. צָרַם – משך בחוזקה בְּאָזְנוֹ, תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ, רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ [-בגופו] רֻקוֹ, הֶעֱבִיר [-הפשיט] טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ, פָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. זֶה הַכְּלָל בדינים אלו, הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ של המתבייש, והשיעורים שנקטה המשנה הם באדם מכובד ביותר, אבל באדם פחות ממנו, אומדים לפי כבודו. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אין הדבר כן, אלא אֲפִילוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, ונותן להם את השיעורים שהתבארו לעיל. וּמַעֲשֶׂה בְּאדם אֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָאת האשה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא לתבוע את אותו אדם, וְחִיְּבוֹ רבי עקיבא לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ אותו אדם, רַבִּי, תֵּן לִי זְמָן שבו אוכל להשיג את הכסף ולשלם לה, וְנָתַן לוֹ רבי עקיבא זְמָן. הלך אותו אדם, שְׁמָרָהּ – המתין לה עד שראה שהיא עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ – והיה דבוק באותו כד, כְּאִיסַר שֶׁמֶן – שמן הנקנה במטבע ששמה איסר, וזו כמות מועטה ביותר, מיד גִּלְתָה אותה אשה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת ידיה באותו שמן מועט וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ כדי לסוך את שערותיה בשמן זה. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ אותו אדם עֵדִים שכך זלזלה בעצמה בשביל להרויח מעט שמן, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, רַבִּי, וכי לְאשה זוֹ, שגילתה את ראשה כדי להרויח שמן בשווי איסר אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז כתשלום בושת על כך שפרעתי את ראשה, והרי היא הוכיחה במעשיה שאינה מקפידה כלל על כבודה ואינה מתביישת בפריעת ראשה בשוק. אָמַר לוֹ רבי עקיבא, לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם – אין בטענתך ממש, ואין בכך כדי לפטור אותך, שהרי אדם הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לעשות כן, פָּטוּר הוא מתשלומי ממון, ואילו אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ, חַיָּבִין. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, שהרי יש בכך משום 'בל תשחית', פָּטוּר מתשלומי ממון, ומכל מקום אֲחֵרִים שֶׁקָּצְצוּ אֶת נְטִיעוֹתָיו, חַיָּיבִים. ואף כאן, אשה זו שביישה את עצמה פטורה, אך אתה שביישת אותה, חייב לשלם לה ארבע מאות זוז.