מסכת ביכורים, פרק ג, משנה ב
משנה ב: כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים, הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (ירמיה לא), קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ:
משנה ב: כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים לירושלים, כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּ'מַּעֲמָד' מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל ראש המַעֲמָד, כלומר, כשם שהכהנים והלויים היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, כך ישראל היו מחולקים לעשרים וארבעה 'מעמדות', ובכל שבוע היו אנשי מעמד של אותו שבוע מתכנסים בעריהם ומתפללים שיתקבלו קרבנותיהם של ישראל, והקרובים לירושלים היו עולים לבית המקדש לעמוד שם בעת הקרבת קרבנות ציבור, ועתה היו מתכנסים כל אנשי המעמד לעירו של ראש המעמד לעלות יחד לירושלים, משום 'בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ', ולכן לא היה כל אחד עולה בפני עצמו. וּבדרכם לירושלים היו לָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים, מחשש שתהיה שם טומאה ויטמאו. וְלַמַּשְׁכִּים – כשהיו משכימים בבוקר הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר את הפסוק 'קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ', ובדרך היו אומרים 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ'. כשהגיעו לירושלים היו אומרים 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם', כשהגיעו להר הבית היו אומרים 'הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ' וגו', וכשהגיעו לעזרה היו מסיימים את המזמור ואומרים 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ'.
