מסכת ביצה, פסקי הלכות, פרק א (ג)
[פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף, במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים לענין הלכה, ואין לסמוך על הדברים למעשה]
מא. כהן שיש רטיה על ידו, ובא לעבוד במקדש בשבת, מסירנה כדי שלא תחצוץ, ורשאי להחזירה לאחר העבודה.
מב. אסור לצאת ביום טוב מחוץ לתחום, והרוצה לצאת צריך להניח עירובי תחומין.
מג. מותר לטלטל ביום טוב בחצרות ובמבואות, אף ללא עירובי חצרות ושיתופי מבואות. אבל יום הכפורים דינו כשבת, וצריך עירוב חצרות ושיתוף מבואות.
מד. מותר להוליך ביום טוב מתנות כהונה לכהן, ואפילו תרומה, בין שהופרשו בו ביום ובין שהופרשו מערב יום טוב, כיון שיש בכך צורך לכהן.
מה. מותר ביום טוב לשפשף בידים גרעיני תבואה ולהסיר את קליפתם הדקה, וכן מפרכים בידים את הקטניות להסיר קליפתם, כיון שאין זו דרך עשיית מלאכה זו.
מו. מותר לכתוש ביום טוב תבלינים ללא שינוי כלל כיון שאם היו כותשים אותם מערב יום טוב היה טעמם פג], ואילו מלח יש לכתוש בשינוי אחד, כגון במדוך של עץ, או שיטה את המכתשת וכדומה.
מז. בארץ ישראל, שיש חיטים יפות, וגם אם יכתשו אותם מערב יום טוב לא יפוג טעמם, ולכן אסור לכותשם ביום טוב. אבל בחוץ לארץ מותר לכתוש ביום טוב עצמו, ובשינוי אחד, כגון במכתשת קטנה.
מח. ביום טוב מותר לברור לצורך האכילה, ואפילו בכלים המיוחדים לברירה, ואפילו פסולת מתוך אוכל, ואם הטירחא בהוצאת הפסולת גדולה, אפילו כמות הפסולת קטנה, לא יטרח טירחא מרובה אלא יוציא את האוכל.
מט. אף שמותר לברור ביום טוב בכלי, אך לא יברור בכלים המיוחדים לברירת כמות גדולה, כיון שנראה כטורח ליום חול.
נ. מותר לאדם לשלוח לחבירו ביום טוב אפילו דברים שאינם ראויים לאכילה מיד, אם ניתן להכשירם לאכילה בו ביום, כגון בעלי חיים וסלתות וקטניות. אבל אסור לשלוח תבואה, כיון שאינה ראויה לאכילה ללא טחינה, ואסור לטחון ביום טוב.
נא. מותר לשלוח ביום טוב לחבירו בגדים וכלים הראויים לשימוש ביום חול, אפילו שאינם ראויים ליום טוב עצמו, וכגון תפילין, אם אינם צריכים תיקון נוסף שאסור לעשותו ביום טוב. אבל אסור לשלוח דבר הצריך תיקון, כגון מנעל שאינו תפור או שאינו צבוע.
נב. מותר לשלוח אפילו בגד שיש בו שעטנז, אם מותר להשתמש בו, כגון בגד קשה המשמש כסוליה לנעל או כתיק, שאין דרך להתחמם בו ואין בו איסור כלאיים.
נג. גם דברים המותרים בשליחה, לא ישלחם על ידי שורה של שלש בני אדם או יותר, שנראה כמוליכם למכור בשוק.
נד. בגד שעטנז, האסור בלבישה, מעיקר דין התורה מותר לשבת או לשכב עליו, אך חכמים גזרו בכך איסור מחשש שייכרך על בשרו חוט של שעטנז באופן שיחמם את מקומו. ואפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאיים ביניהם, אסור לישן עליהם.
נה. אסור להשתמש בבגד כלאיים בתורת וילון, כיון שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מתחמם כנגדו.
נו. בגד שיש בו חוט של כלאיים, אסור למוכרו לגוי, מחשש שיחזור וימכרנו ליהודי, והלה ישתמש בו בלא ידיעה שיש בו חוט אסור. וכן לא יעשנו מרדעת לחמורו, מחשש שלאחר זמן יחתוך ממנו חתיכה ויתפרנה בבגדו. אבל מותר לעשותו תכריכים למת.
נז. בגד שאבד בו חוט של כלאיים, מן התורה מותר ללובשו כיון שאינו שוע טווי ונוז], ורק חכמים גזרו בכך איסור, אך הקילו בזה שאם צובעו ואין ניכר שינוי באחד החוטים, יש לתלות שנשר אותו החוט. וכן אם ניתק את אותו חוט ואינו יודע אם התנתק לגמרי או לא, מותר ללובשו.
(ספר יוחסין)
