מסכת ביצה, פסקי הלכות, פרק ה (ב)

(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יא. וכן דברים שאסרו חכמים אף שיש בהם מצוה ממש, כגון שאין להקדיש ממון להקדש, ולא להעריך, ולא להפריש תרומות ומעשרות, אסורים בין בשבת ובין ביום טוב. ודברים אלו אסורים משום שהם דומים למקח וממכר, ויש בהם חשש כתיבה.

יב. האיסור להפריש תרומות ומעשרות הוא באופן שהיה יכול לעשות כן מאתמול, אבל הלש עיסה ביום טוב, רשאי להפריש ממנה חלה בו ביום, וליתנה לכהן.

יג. כל הדברים שאסרו חכמים לעשות בשבת וביום טוב, כגון לדון דין או לקדש אשה, ואפילו למכור ולקנות, אם עבר האדם ועשאם, בין באונס, בין בשוגג, בין במזיד ובין שהיה מוטעה, חלו מעשיו.

יד. בהמה וכלים השייכים לאדם מישראל, מותר להוליכם בשבת וביום טוב רק למקום שהבעלים עצמו רשאי ללכת לשם, אבל למקום שאינו רשאי ללכת משום איסור תחום שבת, אסור גם להוליך לשם את בהמתו וכליו.

טו. המוסר בהמתו לרועה הרגיל לרעות את בהמתו, ואמר לו מערב יום טוב שימסרנה לו ביום טוב, הרי היא כרגלי הרועה, ומוליכה לכל מקום שמותר לו ללכת.

טז. אך אם מסר את בהמתו לשני רועים, והיינו שבערב יום טוב אמר שימסור אותה לשניהם, וביום טוב עצמו מסרה רק לאחד מהם, נשארת הבהמה כרגלי הבעלים, ולא כרגלי הרועים.

יז. אחים שירשו את אביהם ועדיין לא חלקו בירושה, כל חפץ המיוחד לשימושו של אחד האחים, הרי הוא כרגליו. ושאר החפצים, הרי הם כרגלי כל האחים, ומותר להוליכם רק למקום שכל האחים רשאים ללכת לשם.

יח. שני בני אדם ששאלו בגד מאדם שלישי לצורך אותה השבת, מותר להם להוליך את הבגד רק למקום ששניהם רשאים להלך בו. ולכן, אם אחד מהם הניח עירובו בסוף אלפיים אמה לצפון, וחבירו בסוף אלפיים אמה לדרום, אינם רשאים להזיז את הבגד ממקומו כלל והיינו שאינם רשאים להוציאו מחוץ לעיר, שזהו המקום שמותר לשניהם ללכת בו, ואם היו מחוץ לעיר אינם רשאים להוציאו מתוך ארבע אמות שלו].

יט. שני בני אדם שקנו חבית בשותפות, וחלקו אותה ביום טוב עצמו, מותר לכל אחד מהם להוליך את חלקו למקום שמותר לו להלך בו, אף שחבירו אינו רשאי להלך לאותו מקום, כיון שעתה התברר למפרע שמערב יום טוב כך היתה החלוקה עומדת להיות.

כ. אבל שנים שקנו בהמה בשותפות, וחלקוה ביום טוב, אין אחד מהם רשאי להוליך את חלקו למקום שאין חבירו רשאי להלך לשם, כיון שכל חלקי הבהמה יונקים זה מזה, וממילא לא שייך לומר שהיתה כאן חלוקה למפרע, כיון שכל אחד תלוי בחלק שבתחום חבירו.

כא. אדם המפטם שוורים ומוכרם לשחיטה לכל אדם, השוורים שלו נחשבים כשוורים של הפקר לענין תחום שבת, וכל אדם הקונה אותם ממנו ביום טוב רשאי להוליכם למקום שמותר לו עצמו ללכת בו ביום.

כב. רועה המוכר בהמותיו רק לאנשי העיר, הרי בהמותיו נחשבות כשייכות בשותפות לכל אנשי העיר, והקונה ממנו בהמה ביום טוב רשאי להוליכה רק למקום שיש רשות לכל בני העיר להלך שם.

כג. השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, ואפילו אם לא מסרו לו בפועל עד יום טוב עצמו, הרי הכלי כרגלי השואל. אבל אם שאל ביום טוב עצמו, אפילו אם הוא רגיל לשאול ממנו, אך לא סיכמו על כך בפירוש, נשאר הכלי כרגלי המשאיל.

כד. השואלת מחברתה תבלין ומים ומלח והשתמשה בהם לצורך עיסתה, נחשבת העיסה כרגלי שתיהן, בעלת העיסה ובעלת התבלינים המים והמלח.

כה. גחלת של אדם, דינה כרגלי בעליה ושייך בה איסור מעילה, אם היתה של הקדש]. שלהבת, אין בה ממשות, ומותר להוליכה לכל מקום ואין בה מעילה].

כו. בור מים של אדם יחיד, הרי המים שבו כרגליו. ובור מים של אנשי העיר, הרי הוא כרגלי אנשי העיר, ומותר להוליכם רק למקום שכל אנשי העיר רשאים להלך לשם.

כז. בורות מים שחפרו ישראל כשעלו מבבל, הפקר הם, והזוכה בהם ביום טוב רשאי להוליכם לכל מקום שמותר לו עצמו להלך לשם.

כח. אדם הנמצא בעיר אחת, ופירותיו בעיר אחרת הרחוקה יותר מתחום שבת, גם אם אנשי אותה העיר הניחו עירוב ורשאים לבוא לעירו, אסור להם להביא לו את פירותיו, שהרי הם כרגליו. אך אם עירב בעצמו, רשאים להוליך לו את פירותיו.

כט. מי שהזמין אורחים מחוץ לתחום, והם הניחו עירוב אך הוא לא הניח עירוב, אסור להם ליטול מהמנות שנותן להם לביתם, כיון שלו עצמו אסור להוליך את המנות אל מחוץ לתחום. אך אם זיכה להם את המנות מערב יום טוב, רשאים להוליך את המנות לביתם.

ל. בהמות הרועות מחוץ לעיר ולנות שם גם בלילה, הרי הן מוקצה ואסור לשוחטן ביום טוב. אך בהמות הלנות בלילה בעיר, אינן מוקצה, ומותר לשוחטן ביום טוב.