מסכת ביצה, פרק א, שיעור 11

עתה מבאר הרי"ף את דין עירובי תחומין ועירובי חצרות ביום טוב וביום הכפורים: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה, דְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין, שאם רוצה האדם ללכת יותר מאלפיים אמה מחוץ לעיר, עליו להניח בערב יום טוב 'עירוב', והיינו שמניח מאכלים במרחק הפחות מעט מאלפיים אמה, וקונה שם שביתתו מערב יום טוב, ועל ידי זה רשאי ללכת אלפיים אמה נוספות מאותו מקום והלאה. וְיום טוב אֵין צָרִיךְ הנחת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, כדי להתיר את הטלטול בחצר או במבוי המשותפים לכמה בני אדם, שגזרו בכך חכמים איסור בשבת עד שיעשו עירובי חצרות ושיתופי מבואות, וביום טוב לא גזרו כן. אֲבָל יוֹם הַכִּיפּוּרִים, צָרִיךְ אֲפִילּוּ עֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, כְּשַׁבָּת, ומוכיח זאת הרי"ף, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, אִי (-האם אין) אַתֶּם מוֹדִים שֶׁמְעָרְבִין לַגָּדוֹל (-לאדם גדול, החייב במצוות) בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, ואַף עַל פִּי שֶּׁחַיָּב בְּתַעֲנִית וְאָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל, כָּךְ מְעָרְבִין לְנָזִיר בַּיַּיִן, וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה, אף שאלו הם מאכלים האסורים עליהם באכילה. ועל כל פנים שַּׁמְעִינָן מִינָהּ – יש לנו ללמוד מברייתא זו, דְּבֵין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵית הִלֵּל כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כולם סוברים דִּמְעָרְבִין לְגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וַחֲצֵרוֹת, כְּשַׁבָּת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

משנה

משנתנו מבררת את דין מתנות כהונה ביום טוב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּשאר מַתָּנוֹת כהונה לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ – בין אם הופרשו לשם כך קודם כניסת יום טוב, ובֵּין שהורמו מֵהַיּוֹם, כי אף שהתירו את הפרשתם ביום טוב, היינו כיון שאם לא יעשה כן לא יוכל לאכול את העיסה (ואף הפרשת זרוע לחיים וקיבה מותרת, הגם שאין איסור אכילה ללא ההפרשה, כיון שמכל מקום מבטל הוא מצוות עשה בכך), אבל הולכת המתנות לכהן אין זה מצורך יום טוב, ולא התירו זאת. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כי אף שאין בכך צורך לבעלים עצמו, מכל מקום יש בכך צורך לכהן.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא החולקת על משנתנו בענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל: תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמַּתָּנוֹת – כל מתנות כהונה, שֶׁלדברי הכל מוֹלִיכִין אותם לכהן ביום טוב, דכיון שמותר להפרישם ביום טוב, מותר גם להוליכם לכהן. עַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל הַתְּרוּמָה בלבד, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שאין מפרישים תרומות ומעשרות ביום טוב, לכן גם אם הפריש את התרומה מערב יום טוב, אֵין מוֹלִיכִין אותה לכהן ביום טוב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹלִיכִין.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, וכשיטת בית הלל, שמותר להוליך לכהן את כל מתנות הכהונה ביום טוב, ואפילו תרומה.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב טוּבִי בַּר מַתְנָה, הֲוָה לֵיהּ גַּרְבָּא דְּחַמְרָא דִּתְרוּמָה – היה לו ביום טוב מידה מסוימת של יין שהפריש כתרומה, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – בא רב טובי לפני רב יוסף, אָמַר לֵיהּ – ושאלו, מַהוּ לְאַמְטוּיֵי לַכֹּהֵן הָאִידְנָא – האם מותר להוליך את היין לכהן עתה, ביום טוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף, הָכִי (-כך) אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וכשיטת בית הלל, והדבר מותר.

הגמרא מביאה מעשה בענין הכנת מאכלים ביום טוב: אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ – מְאַרְחוֹ דְּרַבָּה בַּר רַב חָנָן, הֲוָה לֵיהּ אִיסוּרַיְיתָא דְּחַרְדְלָא – היו לו חבילות של חרדל שעדיין נמצאים בתרמיליהם, וגרעיני החרדל בתוכם, אָתָא לְקַמֵּיהּ (-בא לפניו) דְּרַבָּה בַּר רַב חָנָן, אָמַר לֵיהּ, מַהוּ לִפְרוּכֵי מִנַיְיהוּ הָאִידְנָא בְּיוֹם טוֹב – האם מותר להוציא את גרעיני החרדל מתרמיליהם עתה, ביום טוב, שיש בכך משום מלאכת 'דש', האם הדבר דומה לשחיטה ובישול, שהותרו ביום טוב, או שאסור לו לעשות כן ביום טוב מאחר והיה יכול להכינם מערב יום טוב. לֹא הֲוָה בְּיָדֵיהּ – לא היתה ביד רבה בר רב חנן תשובה לשאלת מארחו. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא לפני רבא לשאול אותו שאלה זו, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, מוֹלְלִין מְלִילוֹת – מותר לשפשף בידיו גרעיני תבואה וכדומה העטופים בקליפה דקה, להסירה, וּמְפָרְכִין קִטְנִיּוֹת להסיר את קליפתם, בְּיוֹם טוֹב, כיון שזו מלאכה שלא כדרך עשייתה, שהרי אין רגילות לדוש בידים אלא בכלים המיוחדים לכך, ואפילו בשבת אין בכך איסור תורה אלא גזירה דרבנן, וביום טוב לא גזרו בזה חכמים איסור כלל.

אֵיתִיבֵיהּ אֲבַּיֵי – הקשה אביי על דברי רבא, שנינו בברייתא, הַמוֹלֵל מְלִילוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ועדיין מעורבות הקליפות עם הגרעינים, לְמָחָר, בשבת, מְנַפֵּחַ יַד עַל יַד – נופח בפיו להסיר את הקליפות, מעט מעט, וְאוֹכֵל. אֲבָל לֹא יברור בשבת את הגרעינים מהקליפות בְּקָנוֹן, וְלֹא בְּתַמְחוּי, שהם כלים המיוחדים למלאכה זו (ולא בנפה ולא בכברה). וְהַמוֹלֵל מְלִילוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לְמָחָר, ביום טוב, מְנַפֵּחַ יַד עַל יַד – מסיר בנפיחתו את הקליפות מעט מעט וְאוֹכֵל, וְרשאי לעשות כן אֲפִילוּ בְּקָנוֹן וּבְתַּמְחוּי, אֲבָל לֹא יעשה כן בְּטַבְלָא וְלֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה, כיון שהרגילות לעשות בכלים אלו כמויות גדולות לימים רבים, ונראה כטורח מיום טוב ליום חול. מסיים אביי את קושייתו, משמע מדברי הברייתא שרק אם מלל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִין – מותר לנפח ביום טוב, אבל בְּיוֹם טוֹב עצמו, לֹא – אסור למלול, ושלא כדברי רבא שהתיר למלול מלילות ביום טוב עצמו. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, שבאמת אֲפִילוּ בְּיוֹם טוֹב עצמו גם כן שָׁרֵי – מותר למלול מלילות, וכדברי רבא, וְאַיְדֵי דְּתָנָא – ורק אגב כך ששנה התנא ברֵישָׁא 'מֵעֶרֶב שַׁבָּת', תַּנָּא – שנה גם התנא בסֵיפָא 'מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב', אך הוא הדין שמותר למלול מלילות ביום טוב עצמו. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה, שמותר למלול מלילות ביום טוב עצמו.