מסכת ביצה, פרק א, שיעור 2

אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הסמוכים זה לזה, רַב אָמַר, ביצה שנוֹלְדָה בָּזֶה אֲסוּרָה בָּזֶה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, נוֹלְדָה בָּזֶה, מֻתֶּרֶת בָּזֶה. מבארת הגמרא, וְקָא מִיפְלְגֵי בַּהֲכָנָה דְּרַבָּה – ונחלקו אמוראים אלו בדין 'הכנה' שאמר רבה, שביצה שנולדה היום נגמרה הכנתה אתמול, וְרַבִּי יוֹחָנָן, האומר שביצה שנולדה ביום טוב מותרת בשבת שאחריו, וכן ביצה שנולדה בשבת מותרת ביום טוב שאחריו, לֵית לֵיהּ הֲכָנָה דְּרַבָּה – אינו סובר איסור זה של 'הכנה' שחידש רבה, ואילו רב האוסר ביצה זו, סובר את סברת רבה בנידון זה. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַב בנידון זה, דְּאָמַר רָבָא, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהַנֵי תְּלָת – הלכה כרב בשלשה דינים אלו, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא – בין להקל ובין להחמיר, חֲדָא – הדין הראשון הוא הָא דְּאַמָרָן – דין זה שאמרנו לגבי ביצה שנולדה בשבת הסמוכה ליום טוב, או ביום טוב הסמוך לשבת, שהחמיר רב ואמר שביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וְאִידָךְ – והדין השני הוא לקולא, דְּאִיתְּמַר, שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, שנוהגים בהם המקומות הרחוקים מירושלים, שאין השלוחים מגיעים לשם להודיע על קידוש החודשים, רַב אָמַר, ביצה שנוֹלְדָה בָּזֶה – ביום הראשון, מוּתֶּרֶת בָּזֶה – ביום השני, כיון שלפי האמת אחד משני ימים אלו הוא חול, וממה נפשך, אם היום הראשון היה חול אם כן הוכנה הביצה בחול, ואם היום הראשון היה יום טוב אם כן היום השני הוא חול, ומותר לאכול בו ביצה שנולדה ביום טוב שחל אתמול. וְרַב אַסִּי אָמַר, נוֹלְדָה בָּזֶה אֲסוּרָה בָּזֶה, וההלכה היא כרב, המתיר את הביצה ביום השני. וְאִידָךְ – והדין השלישי הוא לחומרא, דְּאִיתְּמַר, שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, ביצה שנוֹלְדָה בָּזֶה – ביום הראשון, אֲסוּרָה בָּזֶה – ביום השני והטעם שהחמירו בשני ימים טובים של ראש השנה יותר משאר יום טוב שני של גלויות, כיון שבראש השנה החמירו חכמים על כל בני הגולה לעשות יומיים מספק, מאחר ובשום מקום אין השלוחים מגיעים בו ביום, ולכן קבעו חכמים ששני הימים הם קדושה אחת ארוכה, והרי זו כביצה שנולדה ביום טוב, שאסורה בו ביום].

מוסיף הרי"ף, לפי מה שנפסקה ההלכה כבית הלל שביצה שנולדה ביום טוב אסורה באכילה: וּבֵיצָה דְּמִתְיַלְּדָא -שנולדה] בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, לֹא מִיבַּעְיָא לְמִיכְלָהּ דְּאָסִיר – אין צריך לומר שאסורה היא באכילה בו ביום, אֶלָּא אֲפִילוּ לְטַלְטְלָהּ, נַמִי אָסִיר – גם כן אסור, כיון שהיא מוקצה, האסור בטלטול. ומוכיח זאת הרי"ף, דְּתַנְיָא בברייתא, אַחַת -בין] בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, וְאַחַת בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת, אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ בו ביום, לֹא כדי לְכַסּוֹת בָּהּ אֶת הַכֶּלִי, וְלֹא לִסְמֹךְ בָּהּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה, והיינו טלטול 'לצורך גופו', האסור בביצה זו, אֲבָל כּוֹפֶה עָלֶיהָ כְּלִי בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר, כלומר, אף שאותה אסור לטלטל, מותר לטלטל בעבורה כלי של היתר ושלא כדעת הסובר שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ולא לצורך מוקצה], וּסְפֵיקָהּ – במקום שיש ספק אם נולדה הביצה בו ביום, הרי היא אֲסוּרָה, וְאִם נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף ביצים של היתר, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, כיון שזהו 'דבר שיש לו מתירין', שהרי במוצאי שבת או יום טוב תהא הביצה מותרת באכילה, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף.

וְהַאי דְּאַמְרִינָן – ודין זה שאמרנו, לגבי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שאם נוֹלְדָה הביצה בָּזֶה, אֲסוּרָה בָּזֶה, לֹא שְׁנָא – אין חילוק בין אופן שהיתה שַׁבָּת אַחַר יוֹם טוֹב, וְלֹא שְׁנָא אם היה יוֹם טוֹב אַחַר שַׁבָּת, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבָּהּ, דְּאָמַר, חוֹל מֵכִין לַשַּׁבָּת, וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לַשַּׁבָּת, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב. וְתַנְיָא נַמִי הָכִי – ושנינו כן גם בברייתא, ביצה שנוֹלְדָה בְּשַׁבָּת, תֵּאָכֵל בְּיוֹם טוֹב שלמחרת. ואם נוֹלְדָה הביצה בְּיוֹם טוֹב, תֵּאָכֵל בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דין זה עֲדַיִן הוּא מַחְלֹקֶת, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבִּי יְהוּדָה, האומר שלדעת בית הלל אסורה הביצה באכילה, והיינו כדברי רבה.

וְאַמְרִינָן נַמִי – וכן אמרו בגמרא, אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ -מארחו] דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, הָווּ לֵיהּ הַנָּךְ בֵּיצִים מִיוֹם טוֹב לְשַׁבָּת – היו לו ביצים כאלו, שנולדו ביום טוב שחל ביום שישי, ורצה לאוכלם בשבת, אָתָא לְקַמֵּיהּ – בא אותו אדם לפני רב אדא בר אהבה ואָמַר לֵיהּ – ושאלו, מַהוּ לְאַטְוִוינְהוּ הָאִידְנָא וּלְמִכְלְינִהוּ לְמָחָר – האם מותר לצלות את הביצים הללו היום, ביום טוב, ולאוכלם מחר, בשבת. אָמַר לֵיהּ רב אדא בר אהבה, מַאי דַעְתִּיךְ – מדוע אתה שואל כן, הרי זה מחמת שאתה סבור שבמקום שנחלקו רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וכיון שהתיר רבי יוחנן לאוכלה בשבת, סבור אתה שמותר כבר לצלותה ביום טוב, אין הדבר כן, עַד כַּאן לֹא קָא שָׁרֵי רַבִּי יוֹחָנָן – כל התירו של רבי יוחנן אינו אֶלָּא לְגָמְעָהּ – לשתותה כשהיא חיה לְמָחָר, בשבת, אֲבָל לְטַלְטְלִינְהוּ בְּיוֹמֵיהּ – אבל לטלטלה ביום שנולדה בו, והיינו ביום טוב, לֹא – אסור, שהרי מוקצה היא, וממילא אסור לצלותה ביום טוב ולהכינה לשבת. והוכיח רב אדא את דבריו, דְּתַנְיָא בברייתא, אַחַת -בין] בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת, וְאַחַת בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, לֹא לְכַסּוֹת בָּהּ אֶת הַכֶּלִי וְלֹא לִסְמֹךְ בָּהּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה.