מסכת ביצה, פרק ד, שיעור 44

אָמַר רַב יְהוּדָה, הֲאי מְדוּרְתָא – מדורה זו של אש, מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שָׁרֵי. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אָסוּר. וְכֵן קְדֵרָה, וְכֵן בִּיעֲתָא – ביצים, וְכֵן פּוּרְיָא – מיטה, וְכֵן חֲבִיתָא – חבית. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה מְדוּרָה שֶׁל אֵשׁ, לֹא יְהֵא מַנִּיחַ עֵצִים מִלְּמַטָּה, וּמַנִּיחַ אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, שֶּׁנִּמְצָא שעושה כְּדֶרֶךְ בִּנְיָן. אֶלָּא אוֹחֵז אֶת הָעֵץ מִלְמַעְלָה, וּמַנִּיחַ אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶּׁכשעושה כן אֵין זֶה דֶּרֶךְ בִּנְיָן. וְכֵן קְדֵרָה, כְּשֶׁשׁוֹפֵת אוֹתָהּ – כשמניח אותה על האש, לֹא יַנִּיחַ אֲבָנִים בַּתְּחִלָּה וְיִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַקְּדֵרָה, שֶּׁנִּמְצָא כְּמַאֲהִיל אֹהֶל, אֶלָּא אוֹחֵז אֶת הַקְּדֵרָה בְּיָדוֹ, וּמַכְנִיס אֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ. וְכֵן בֵּיצִים, כְּשֶׁרוֹצֶה לִצְלוֹת אוֹתָן, אוֹחֵז אֶת הָעֶלְיוֹנָה, וְנוֹתֵן אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְכֵן פּוּרְיָא – מיטה, העשויה מקרשים המונחים על גבי רגלים, כשבא להקימה, שֶׁאוֹחֵז אֶת הַקְּרָשִׁים בַּתְּחִלָּה, וּמַכְנִיס אֶת הָרַגְלַיִם תַּחְתֵּיהֶם. וְאַף חֲבִיתָא – חבית, כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַטּוֹתָהּ ולהניחה עַל גַּבֵּי אֲבָנִים, מַטֶּה אוֹתָהּ תחילה, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס אֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ.

שנינו במשנה, 'אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בִּבְקַעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת'. ומשמע שכוונת המשנה שאין סומכים את הקדירה בדלת. תמהה הגמרא, בַּדֶּלֶת סַלְקָא דַעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שיש מי שסומך את הקדירה בדלת, והרי תישבר הקדירה. אֶלָּא אֵימָא – אלא כך צריך לומר במשנתנו, 'וְכֵן הַדֶּלֶת', כלומר, כשם שאין סומכים את הקדירה בבקעת, כך אין סומכים את הדלת בבקעת. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בִּבְקַעַת, וְכֵן הַדֶּלֶת, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנוּ עֵצִים – לא הותר להשתמש ביום טוב בעצים, אֶלָּא לְצורך הַסָּקָה, אבל לצורך שאר דברים מוקצה הם.

שנינו במשנה, 'וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל בְּיוֹם טוֹב'. מבארת הגמרא את הטעם, מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּמַאן דְּקָא אָזִּיל לְחִינְגָּא – כיון שהוא נראה כמי שהולך ליריד.

חִיזְרָא, ולהלן יבואר מהו, רַב נַחְמָן אָסַר, וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁרֵי – התיר. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'חיזרא' הוא עֵצִים מִמִּינֵי קוֹצִים, וְנִקְרָאִין חִיזְרָא, רַב נַחְמָן אָסַר לִיטּוֹל מֵהֶן עֵץ לְהַכְנִיסוֹ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר, כְּמִין שַׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ הַצְּלִי, וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁרֵי – התיר זאת. בִּרְטִיבָא – בעץ לח, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסִיר – לדברי הכל אסור להשתמש בו כשיפוד, דִּכְמוּקְצֶה דָּמֵי – שהרי הוא מוקצה, כיון שאינו עומד לשום שימוש של היתר ביום טוב (ולא הוכן מבעוד יום לשמש כשפוד). כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בִּיבֵישָׁא – בעץ יבש, הראוי להסקה, מַאן דְּאָסַר – רב נחמן, האוסר, אָמַר לָךְ, לֹא נִיתְּנוּ עֵצִים להשתמש בהם ביום טוב אֶלָּא לְהַסָּקָה, וממילא אסור להשתמש בעץ זה כשפוד. וּמַאן דְּשָׁרֵי – ואילו רב ששת, המתיר, אָמַר לָךְ, מַה לִּי לִצְלוֹת בּוֹ וּמַה לִי לִצְלוֹת בְּגַחַלְתּוֹ, כלומר, כשם שמותר להשתמש בעץ יבש זה להסקה ולצלות את הבשר בחומו, כך מותר להשתמש בו כדי לתחוב אותו בבשר כשפוד, ולצלותו.

פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, יְבֵישָׁא שָׁרֵי – בעץ יבש מותר להשתמש כשפוד, רְטִיבָא אֲסִיר – אך בעץ לח, שאינו ראוי להסקה, אסור להשתמש כשפוד.

דָּרַשׁ רָבָא, אִשָּׁה, לֹא תִּכָּנֵס לְבֵית הָעֵצִים לִיטּוֹל מֵהֶן אוּד – ליטול עץ ולהתקינו כ'אוד', כלומר, מקל המיוחד לגריפת התנור, כיון שיש בכך משום תיקון כלי. וְאוּד שֶׁנִּשְׁבַּר ביום טוב, אָסוּר לְהַסִּיקוֹ בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁמַּסִּיקִין – מותר להשתמש ביום טוב כעצים להסקה בְּכֵלִים שלמים, דכיון שמותר לטלטלם לצורך השימוש הרגיל שלהם, מותר לטלטלם גם לצורך הסקתם, וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵּלִים שנשברו ביום טוב עצמו, לפי שאינם ראויים לטלטול בתורת כלי, והגם שהם ראויים להסקה, מכל מקום כיון שבכניסת יום טוב לא עמדו להסקה, עתה מוקצים הם, ואסור לטלטלם.

משנה

משנתנו מביאה מחלוקת בענין השימוש בעצים ביום טוב: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִלְּפָנָיו – מעצים הנמצאים בביתו, לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו – להוציא בשר החוצץ בין שיניו. וּמְגַבֵּב – ורשאי לאסוף עצים דקים מִן הֶחָצֵר, וּמַדְלִיק, כיון שֶׁכָּל מַה שֶׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא לשימוש האדם, ואינו מוקצה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב – רשאי לאסוף רק מִלְּפָנָיו – מעצים המוכנים בביתו, וּמַדְלִיק, ואינו רשאי לאסוף מהחצר כלל, ואף מהעצים שלפניו אינו רשאי ליטול קיסם כדי לחצוץ את שיניו, כיון שסוברים חכמים שלא הותר טלטול עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד. (ולדעת רבי אליעזר רשאי האדם ליטול קיסם גם מהחצר כדי לחצוץ בו את שיניו, ונקטה המשנה את ההיתר של רבי אליעזר בנטילת קיסם מלפניו, להשמיענו שלדעת חכמים אפילו מלפניו אסור לו ליטול).