מסכת ביצה, פרק ה, שיעור 54

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵלּוּ הֵן בהמות 'מִדְבָּרִיוֹת' וְאֵלּוּ הֵן בהמות 'בַּיְיתוֹת', מִדְבָּרִיוֹת, הן אותן בהמות שֶׁיּוֹצְאוֹת מהעיר בַּפֶּסַח, וְרוֹעוֹת מחוץ לעיר, וְנִכְנָסוֹת לעיר בִּרְבִיעָה – בזמן ירידת הגשמים, בחורף. בַּיְיתוֹת הן בהמות שֶׁיּוֹצְאוֹת בכל יום מהעיר וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם, וּבלילה בָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. רַבִּי אוֹמֵר, אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיְיתוֹת הֵן, ואף אותן שכל הקיץ נמצאות מחוץ לעיר, כיון שבחורף חוזרות הן לעיר, וְאֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר בכל ימות השנה, וְאֵין נִכְנָסוֹת לעולם בַּיִישּׁוּב, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

מברר הרי"ף את ההלכה בענין שחיטת בהמות מדבריות ביום טוב: אַשְׁכְּחָן לְרַבְּוָותָא – מצאנו לרבותינו דְּפַסְקֵי בְּהָא מִילְּתָא לְקוּלָּא – שפסקו בנידון זה להקל, שמותר לשחוט בהמות מדבריות ביום טוב, וְאָמְרֵי – ואמרו בביאור טעמם, דִּסְבִירָא לָן – כיון שאנו סוברים להלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה – שאינו סובר את איסור מוקצה בדברים אלו, וְכִדְאָמַר רַב נַחְמָן (שבת יט:), עֵז שמגדלים אותה לְצורך שתיית חֲלָבָהּ, וְרָחֵל המיועדת לְגִיזָתָהּ, וְתַרְנְגֹלֶת המיועדת לְבֵיצָתָהּ, וְתוֹרָא דְּרַדְּיָא – ושוורים העומדים לחרישה, ובא לשחוט את בעלי החיים הללו ביום טוב, וְתַמְרֵי דְּעִסְקָא – וכן תמרים העומדים לסחורה, ובא לאוכלם בשבת או ביום טוב, פְּלוּגְתָא – דינם תלוי במחלוקתם דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּרַבִּי יְהוּדָה אָסַר, כיון שהוא סובר שאף מאכל עשוי להיות מוקצה, אם לא היה מיועד לאכילה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁרֵי – מתיר, כיון שהוא סובר שלעולם אין מאכל נעשה מוקצה, והם מותרים באכילה בשבת וביום טוב. וְקָאָמְרִינַן בגמרא שם דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, ולכן התירו לשחוט ולאכול אף את הבהמות המדבריות ביום טוב, וכרבי שמעון.

חולק הרי"ף על פוסקים אלו, וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכִי – אנו איננו סוברים כך, דְּכִי אִיתְּמַר – כיון שמה שאמרו בגמרא שהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, רק לְעִנְיַן שַׁבָּת אִיתְּמַר, וְהָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן עֵז לַחֲלָבָהּ וְרָחֵל לְגִיזָּתָהּ כוּ', לָא קָפָּסֵיק רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּחַד מִינַיְיהוּ – לא בא רב נחמן לפסוק הלכה כאחד מהם, אֶלָּא הָכִי קָאֲמַר רב נחמן, נידון זה תלוי בפְּלוּגְּתָא (-במחלוקתם) דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֵיוָן דְּקַיְימָא לָן – וכיון שאנו פוסקים להלכה דִּבְשַׁבָּת סְבִירָא לָן – אנו סוברים כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּלֵית לֵיהּ – שאינו סובר איסור מוּקְצֶה, וּבְיוֹם טוֹב אנו סוברים כְּרַבִּי יְהוּדָה, שיש איסור מוקצה, מִמֵּילָא שַׁמְעִינָן דְּהָנֵּי מִילֵי – ממילא יש לנו ללמוד שאותם דברים, דְּאִינּוּן – שהם עֵז לַחֲלָבָהּ וְרָחֵל לְגִיזָּתָהּ וְכוּ', דְּכוּלְּהוּ – שכל אלו בְּיוֹם טוֹב אֲסִירֵי. וּמִילֵּי דְחָזֵי מִנְּהוֹן לְמֵיכַל מִינַּהּ – ואותם דברים הראויים לאכילה בְּשַׁבָּת ואינם צריכים שחיטה וכדומה, כְּגוֹן תַּמְרֵי דְּעִיסְקָא, שָׁרֵי לְמֵיכַל מִינַּהּ – מותר לאכול מהם בְּשַׁבָּת.

וְעוֹד ראיה שביום טוב אסור להשתמש במאכלים שהיו מוקצה בכניסת היום, דְּהרי רַב נַחְמָן עצמו דְּאָמַר הָכֵי – שהביא מחלוקת זו של רבי יהודה ורבי שמעון, אַשְׁכְּחָן דִּסְבִירָא לֵיהּ – מצאנו שהוא עצמו סובר דַּהֲלָכָה בְּיוֹם טוֹב כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה, דְּאַמְרִינָן בְּהָא מַסֶּכֶת בְּרֵישׁ פִּירְקָא קַמָּא – שהרי במסכת זו, בתחילת פרק ראשון, לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל בענין ביצה שנולדה ביום טוב, שאלה הגמרא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן נשנתה מחלוקת זו, אִילֵימָא – אם מדובר בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל שהביצה אסורה באכילה ביום טוב עצמו, והרי אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת הוּא – זהו מאכל שנפרד ממאכל, כי גם התרנגולת וגם הביצה עומדים לאכילה, וְאֶלָּא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, ואם כן מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי המתירים את הביצה באכילה, והרי מוּקְצֶה הוּא. וּפָרִיק (-ותירץ) רַב נַחְמָן, לְעוֹלָם מדובר בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וּדְאִית לֵיהּ מוּקְצֶה אִית לֵיהּ נוֹלַד – ואותו תנא הסובר שיש איסור מוקצה ביום טוב, סובר שיש גם איסור נולד, וּדְלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה לֵית לֵיהּ נוֹלַד – והסובר שאין איסור מוקצה ביום טוב סובר שגם אין איסור נולד, וּבֵית שַׁמַּאי המתירים את הביצה סוברים כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, המתיר מוקצה, וּבֵית הִלֵּל סוברים כְּרַבִּי יְהוּדָה, האוסר מוקצה ביום טוב, וממילא אוסר הוא גם נולד, ולכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה. וּמַקְשִׁינָן – והקשתה שם הגמרא, וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי – וכי רב נחמן סובר כך, וְהָא תְּנָן במשנה במסכת שבת (קמג.), בֵּית (שַׁמַּאי) אוֹמְרִים, מַעֲבִירִים בשבת מֵעַל הַשּׁוּלְחָן קְלִיפִּין וַעֲצָמוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְסַלֵּק אֶת הַטַּבְלָא כּוּלָּהּ, וּמְנַעֲרָהּ, וְאָמַר רַב נַחְמָן לגבי משנה זו, אָנוּ אֵין לָנוּ לסמוך על משנה זו כפי שהיא שנויה לפנינו, אֶלָּא יש להפוך את השיטות, בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי יְהוּדָה, האוסר טלטול מוקצה, ולדבריהם יש לסלק את הטבלא כולה ולנערה, ובֵּית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, המתיר מוקצה, ולדבריהם מותר ליטול בידים את העצמות והקליפות מעל גבי השולחן, ועל כל פנים מוכח ממסכת שבת שלדעת רב נחמן בית הלל סוברים כרבי שמעון, ואיך אמר כאן רב נחמן, לגבי ביצה שנולדה ביום טוב, שבית הלל סוברים כרבי יהודה. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, אָמַר לָךְ – כך יבאר לך רַב נַחְמָן את דבריו, גַּבֵּי שַׁבָּת, דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן (שבת קנו:) מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, מוֹקִים לְהוּ לְבֵּית הִלֵּל – יש לנו להעמיד את דברי בית הלל, שהלכה כמותם, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. ואילו גַּבֵּי יוֹם טוֹב, דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן במסכת זו (לא.) אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב, מוֹקִים לְהוּ לְבֵית הִלֵּל – יש לנו להעמיד את דברי בית הלל, שהלכה כמותם, כְּרַבִּי יְהוּדָה. מסיים הרי"ף את ראייתו, וְכֵיוָן דְּאַשְׁכְּחָן לְרַב נַחְמָן דִּסְבִירָא לֵיהּ – וכיון שמצאנו שרב נחמן סובר להלכה בְּיוֹם טוֹב כְּרַבִּי יְהוּדָה, מִמֵּילָא שַׁמְעִינָן – יש לנו ללמוד מכך, דְּעֵז לַחֲלָבָהּ וְרָחֵל לְגִיזָּתָהּ וְכוּ', שהביא בזה רב נחמן את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, כּוּלְּהוּ לְרַב נַחְמָן בְּיוֹם טוֹב אֲסִירֵי – בכולם סובר רב נחמן להלכה שביום טוב הם אסורים משום מוקצה, וכדעת רבי יהודה.

מביא הרי"ף ראיה נוספת לכך שיש לפסוק הלכה כרבי יהודה ביום טוב: וּמִשַּׁקְלָא וְטַרְיָא דִּגְמָרָא נַמִּי שַׁמְעִינָן – וגם מהמשא ומתן של הגמרא בתחילת המסכת יש ללמוד דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹם טוֹב (ולא רק מדברי רב נחמן שם), דְּקָאַמְרִינָן בגמרא, וְאֶלָּא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי המתירים את הביצה, והרי מוּקְצֶה הוּא, כְּלוֹמַר, דָּבָר יָדוּעַ הוּא כִּי הַמּוּקְצֶה אָסוּר, הרי שהבינה הגמרא בפשיטות שאנו נוקטים להלכה שביום טוב המוקצה אסור באכילה, והיינו כשיטת רבי יהודה.

וְעוֹד ראיה לדבר, דאַמְרִינָן לְקַמָּן – שכך אמרה הגמרא בהמשך הסוגיא שם בתחילת הפרק (ד.), תַּנְיָא בברייתא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּיצָה, תֵּאָכֵל הִיא וְאִמָּהּ, וביררה הגמרא שם, בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן מדובר בברייתא, אִילֵימָא – אם תאמר שמדובר בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, פְּשִׁיטָא – הרי פשוט שכך הוא הדין, שהרי הִיא וְאִמָּהּ שַׁרְיָא – הביצה והתרנגולת עומדות לאכילה ומותרות באכילה ביום טוב. וְאֶלָּא אם תאמר שמדובר בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, הרי אם כן הִיא וְאִמָּהּ אֲסִירָא – שהרי התרנגולת עצמה מוקצה היא, והביצה היא 'נולד', האסור ביום טוב. דְּאַלְמָא הָכֵין הִיא הִלְכְתָא – ומוכח מסתימת דברי הגמרא שכך היא ההלכה, שהמוקצה והנולד אסורים ביום טוב.

מסיק הרי"ף את ההלכה בסוגייתנו, לענין הבהמות המדבריות: וּלְעִנְיָן בהמות בַּיְיתוֹת וּמִדְבָּרִיוֹת נַמִּי הָכִי סְבִירָא לָן – גם כן אנו סוברים כן להלכה, כִּסְתָם מַתְנִיתִין, שהמדבריות אסורות ביום טוב. וּלענין המחלוקת מה הן 'מדבריות' אנו סוברים כִדְפָרֵש תַּנָּא קַמָּא דְּבָרַיְיתָא, דְּאָמַר, אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח, וְרוֹעוֹת, וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה – בימות הגשמים. ובַּיְיתוֹת הן אותן שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם, וּבָאוֹת וְלָנוֹת בכל לילה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. וְרַבִּי, דְּאָמַר אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיְיתוֹת הֵן, לֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – אין הלכה כמותו, דְּלֹא קַיְימָא לָן דְּהִלְכְתָא – שאין מקובל בידינו שהלכה כְּרַבִּי אֶלָּא לְגַבֵּי יָחִיד – במקום שנחלק הוא עם תנא יחיד, אֲבָל לְגַבֵּי רַבִּים החולקים עליו, כמו כאן, לֹא – אין הלכה כרבי. וַהֲווֹ לְהוּ – ונחשבות אותן בהמות מִדְבָּרִיוֹת דְּאֵינָן בָּאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם מוּקְצוֹת, דְּלָאו דַּעְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ – לפי שאין דעת האדם עליהן, דְּהָא אֵינָן בָּאוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אפילו בלילה, ואסור לשוחטן ולאוכלן ביום טוב.

סְלִיקָא לְהוּ פֶּרֶק מַשִּׁילִין וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת יוֹם טוֹב