מסכת ברכות, פרק ב, משנה ג

משנה ג: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזֹר לְמָקוֹם שֶׁטָּעָה:

משנה ג: משנתנו ממשיכה לבאר את דיני קריאת שמע, ומביאה את ההלכות באופני קריאה שונים:

אדם הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע, וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, אלא קרא בלחש, יָצָא ידי חובת קריאת שמע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא ידי חובתו, כיון שנאמר 'שמע ישראל', ללמד שצריך לשמוע את קריאתו (ואילו תנא קמא לומד מלשון 'שמע ישראל', שניתן לקרוא קריאת שמע בכל לשון שהאדם 'שומע', כלומר, בכל לשון שהוא מבין, ולא דוקא בלשון הקדש).

אם קָרָא האדם את קריאת שמע, וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, לפרשן היטב בשפתיו, וכגון להפריד בין המילים 'על לבבך' וכדומה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָצָא ידי חובתו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יָצָא.

הַקּוֹרֵא קריאת שמע לְמַפְרֵעַ – שקורא את הפסוקים שבפרשה מסופם לתחילתם, ולא כסדר הראוי, לֹא יָצָא ידי חובה (אמנם אם שינה את סדר הפרשיות, כגון שקרא תחילה פרשת 'ויאמר' ואחר כך פרשת 'והיה אם שמוע', יצא).

קָרָא קריאת שמע, וְטָעָה בקריאתו, אינו צריך לחזור לתחילת הקריאה, אלא יַחֲזֹר רק לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה, ויקרא מכאן והלאה עד סוף קריאת שמע.