מסכת ברכות, פרק ב, שיעור 25

גמרא

שנינו במשנה שאין מתאבלים על העבדים, מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת הכנעניים, אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶן בַּ'שּׁוּרָה', כלומר, דרכם היתה שכשהיו חוזרים מבית הקברות היו המלוים עומדים בשתי שורות, והאבלים עוברים ביניהם, והמלוים מנחמים אתם, ואין עושים כן לאחר מיתת עבד או שפחה. וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶן לֹא בִּרְכַת אֲבֵלִים, שתיקנו חכמים ברכות מסוימות שמברכים בבית האבל, וְלֹא אומרים עליהם תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים לבעליהם. ממשיכה הברייתא, וּמַעֲשֶׂה היה, שֶׁמֵּתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְנִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם רבי אלעזר בן עזריה, עָלָה לָעֲלִיָּה, כדי לרמוז להם שאינו רוצה לקבל עליה תנחומים, אך הם לא הבינו את כוונתו, ועָלוּ אַחֲרָיו לעליה. נִכְנַס לְאַנְפִּילִין [-חדר קטן שלפני הטרקלין], נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לִטְרַקְלִין, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. אָמַר לָהֶם רבי אלעזר בן עזריה, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין – סבור הייתי מתחילה שתבינו את כוונתי ברמז קל, כשעליתי לעליה, וְעַכְשָׁו רואה אני שאֲפִלּוּ בְּחַמִין אִי אַתֶּם נִכְוִין – שאף ברמזים גלויים, שאני משתמט מפניכם מחדר לחדר, אינכם מבינים את כוונתי, האם לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם [-לימדתי אתכם], הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת שמתו, אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בַּשּׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם לֹא בִּרְכַת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִין לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ, 'הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנְךָ', כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ שֶׁמֵּתוּ, 'הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנְךָ', שאין מיתתם אלא כהפסד ממון.

מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין זה: וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת שמתו, אֵין מַסְפִּידִין עֲלֵיהֶן – אין חייבים לכבדם ולהספידם, וְאֵין קוֹרִין אוֹתָם לֹא 'אַבָּא' פְּלוֹנִי וְלֹא 'אִמָּא' פְּלוֹנִית, [שהיתה דרכם לקרוא לבני אדם דרך כבוד 'אבא' או 'אמא', כשם שאנו אומרים 'מר' ו'מרת' (רש"י)], כדי שלא יוציאו לעז על האדם שקראם כן, שהוא בן של עבד או שפחה, ופסול לקהל [אך בניהם ודאי קוראים להם 'אבא' ו'אמא' (רש"י)].

ממשיכה הברייתא בענין דומה: וְאֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, ומבאר הרי"ף, שֶׁהֵם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אך אין קוראים כן לשבטים, או לשאר צדיקים. ממשיכה הברייתא: וְאֵין קוֹרִין 'אִמָּהוֹת' אֶלָּא לְאַרְבַּע, ומבאר הרי"ף, שֶׁהֵן שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה.

משנה

במשנה לעיל התבאר שחתן הנושא בתולה, פטור מקריאת שמע, ומובא שם מעשה ברבן גמליאל שהחמיר על עצמו וקרא. משנתנו דנה עתה האם כל אדם רשאי לנהוג כן ולהחמיר על עצמו. חָתָן, הנושא בתולה, ופטור מקריאת שמע, אִם רָצָה להחמיר על עצמו ולִקְרוֹת אֶת שְׁמַע אף בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל אֶת הַשֵּׁם יִטֹּל, כלומר, אם לא הוחזק בעיני הכל כחכם וחסיד, היכול לכוין ליבו, אינו רשאי לקרות את שמע, שאין זו אלא דרך גאוה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא – ההלכה היא כְּתַנָּא קַמָּא, שכל אדם רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע בליל נישואיו, ואין בזה משום גאוה.

הַדְרָן עֲלָךְ הָיָה קוֹרֵא