מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 29

משנה

משנתנו מבארת את דינם של נשים, עבדים כנעניים, וקטנים, במצוות שונות: נָשִׁים, וַעֲבָדִים כנעניים, וּקְטַנִּים, פְּטוּרִין מִקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלִּין. וְחַיָּבִין בַּתְּפִלָּה, וּבַמְּזוּזָה, וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן, והטעמים להלכות אלו יבוארו בגמרא.

גמרא

מבארת הגמרא את טעם הדינים המבוארים במשנה לגבי נשים: קִרְיַת שְׁמַע וּתְפִילִין, הטעם שנשים פטורות הוא כיון דַּהֲוֵה לֵיהּ – שכל אחת מהן היא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא – מצוות עשה התלויה בזמן, כלומר, שיש זמן מסוים וקבוע לעשייתה, ונָשִׁים פְּטוּרוֹת ממצוות אלו. אבל תְּפִלָּה וּמְזוּזָה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דַּהֲוֵה לֵיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא – מצוות עשה שאינה תלויה בזמן, אלא חיובן הוא בכל עת, וְהכלל הוא שכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא, נָשִׁים חַיָּבוֹת בהן. ואף שיש זמנים קבועים לתפילה, מכל מקום כיון שאמרו חכמים 'הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו', הרי זו נחשבת כמצוה שאין לה זמן קבוע (רבינו יונה).

הגמרא מבארת שיש מצוות שנשים חייבות בהן, אף שהן תלויות בזמן: וְנָשִׁים, אף שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, חַיָּבוֹת הן בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם של שבת, דְּבַר תּוֹרָה – מן התורה. והטעם לכך, כיון דְּאָמַר קְרָא – שנאמר בעשרת הדברות שבספר שמות (ב, ח) 'זָכוֹר את יום השבת', והיינו מצוה להזכירו בקידוש, וְנאמר בעשרת הדברות שבספר דברים (ה, יב) 'שָׁמוֹר את יום השבת', והיינו שיש להישמר מלחלל את השבת, והקישה בכך התורה את שמירת השבת לזכירתה, וכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה – כל מי שמצווה שלא לחלל את השבת, יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה – חייב גם לזוכרו בקידוש, וְהַנֵי נָשֵׁי – ונשים אלו, הוֹאִיל וְאִיתְנְהוּ בִּשְׁמִירָה – כיון שהן חייבות בשמירת השבת, שהרי הנשים חייבות בכל מצוות לא תעשה כאנשים, אִיתְנְהוּ בִּזְכִירָה – חייבות הן אף בזכירת השבת, והיינו בקידוש היום.

משנה

מן התורה, אדם שראה קרי מותר בלימוד תורה, קריאת שמע ותפילה [ואסור רק בכניסה למקדש או אכילת תרומה וקדשים, עד שיטבול ויעריב שמשו], אמנם עזרא הסופר תיקן שבעלי קרי יהיו אסורים בלימוד תורה ובתפילה עד שיטבלו. אך לא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא יכלו הציבור לעמוד בה, ולכן לאחר זמן התירום חכמים בלימוד תורה ובתפילה, כעיקר הדין. משנתנו מבארת את דינו של בעל קרי, בזמן שהיתה קיימת תקנת עזרא הסופר, שאסרם בתורה ובתפילה עד שיטבלו.

בַּעַל קֶרִי, מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ את קריאת שמע עצמה, כיון שחיובה הוא מן התורה, ולא רצו לפוטרו לגמרי, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, אפילו על ידי הרהור, לֹא את הברכות שלְפָנֶיהָ וְלֹא את הברכות שלְאַחֲרֶיהָ.

וְעַל הַמָּזוֹן, מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו על ידי הרהור, שהרי חיוב ברכת המזון הוא מן התורה, שנאמר (דברים ח י) 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ', וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו אפילו על ידי הרהור, כיון שחיוב ברכות הנהנין הוא מדברי סופרים.

רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, מְבָרֵךְ בפה, ולא רק בהרהור, גם לִפְנֵיהֶם וְגם לְאַחֲרֵיהֶם, ולא כתנא קמא שחילק בין קריאת שמע וברכת המזון לבין ברכות קריאת שמע וברכת הנהנין.