מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 30

גמרא

אגב המבואר במשנתנו, שחיוב קריאת שמע עצמה הוא מן התורה, והחיוב בברכותיה הוא מדרבנן, מבארת עתה הגמרא שיש חילוק ביניהם גם לגבי המסופק אם קרא קריאת שמע, או שמסופק אם בירך את ברכותיה:

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, סָפֵק קָּרָא קְרִיאַת שְׁמַע, סָפֵק לֹא קָּרָא – אדם שאינו זוכר אם קרא קריאת שמע או לא, אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא. אך סָפֵק אָמַר ברכת 'אֱמֶת וְיַצִּיב', סָפֵק לֹא אָמַר – אם הוא מסופק אם אמר ברכת קריאת שמע הפותחת ב'אמת ויציב', חוֹזֵר וְאוֹמֵר ברכה זו.

מדייקת הגמרא: אַלְּמָא – מוכח מהלכה זו, דקָסָבַר – שסובר שמואל שחיוב קְרִיאַת שְׁמַע הוא מדְּרַבָּנָן, ולכן כשיש ספק אם אמר זאת או לא, אינו צריך לחזור, כדין ספק דרבנן, שמקילים בו. ואילו ברכת 'אֱמֶת וְיַצִּיב' חיובה מדְּאוֹרַיְתָא, כיון שמזכיר בה את יציאת מצרים, וחייב אדם מן התורה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, ולכן יש להחמיר בספיקה, ולחזור ולברך.

מביאה הגמרא את דעת החולק: וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, סָפֵק קָּרָא קְרִיאַת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָּרָא, חוֹזֵר וְקוֹרֵא, כיון שחיוב קריאת שמע הוא מן התורה. אבל סָפֵק הִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא הִתְפַּלֵּל – אם מסופק האדם אם התפלל או לא, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. ורַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ, [ולהלן יבואר באיזה אופן רשאי להתפלל יותר מהתפילות הקבועות].

פוסק הרי"ף את ההלכה בנידונים אלו: וְלֵית הִלְכְתָא – ואין ההלכה כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שחיוב קְרִיאַת שְׁמַע הוא רק מדְּרַבָּנָן, ומחמת כן אמר שבמקום ספק אינו צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע, דְקַיְימָא לָן – שהרי אנו פוסקים להלכה שקְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרַיְיתָא היא, ולכן הלכה כרבי אלעזר, שבספק אם קרא האדם קריאת שמע, עליו לחזור ולקרוא.

מוסיף הרי"ף ופוסק: וְהִלְכְתָא [-וההלכה היא] כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר 'וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ'. וּמְפָרְשֵׁי רַבָּנָן – ופירשו רבותינו את דברי רבי יוחנן, דְּלא נאמרו בכל האופנים, אלא הַנֵּי מִילֵּי – דין זה נאמר בשני תנאים אלו, בְּיָחִיד – באדם המתפלל ביחידות, וְאַדַּעְתָּא דִּרְשׁוּת – וכשמתפלל האדם תפילה זו על דעת שהיא תפילת רשות, שהוא מתנדב מרצונו להתפלל, אֲבָל אַדַּעְתָּא דְּחוֹבָה – אבל אם מתפלל האדם תפילה נוספת מתוך מחשבה שזו תפילת חובה, אָסוּר. וְצִבּוּר המתפללים יחד, בֵּין אַדַּעְתָּא דְּחוֹבָה בֵּין אַדַּעְתָּא דִּרְשׁוּת – בין אם כוונתם לתפילת חובה ובין אם כוונתם לתפילת רשות, שהיא תפילת נדבה, אָסוּר.

ומבאר הרי"ף את טעם החילוק בין יחיד לציבור, ובין תפילת חובה לתפילת נדבה: דְקַיְימָא לָן – שהרי אנו נוקטים להלכה דִּתְפִלוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְנוּם – תיקנו חכמים את תפילות החובה, שהם שחרית ומנחה, כנגד קרבנות התמיד של שחר ושל בין הערביים, וּכְשֵׁם שֶּׁאֵין הַצִּבּוּר מֵבִיא עוֹלַת נְּדָבָה בבית המקדש, כַּךְ אֵין הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְּדָבָה. אֲבָל הַיָּחִיד מִתְפַּלֵּל [-רשאי להתפלל] תְּפִלַּת נְּדָבָה, שֶׁכֵּן – כיון שאף בבית המקדש היה הַיָּחִיד מֵבִיא עוֹלַת נְּדָבָה, הִלְכָּךְ – ולכן, כיון שההיתר של היחיד להוסיף תפילת נדבה הוא כיון שרשאי הוא להקריב קרבן נדבה, ממילא אֵין הַיָּחִיד מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין כתְּפִלַּת נְּדָבָה, לאחר שכבר התפלל פעם אחת תפילת מוסף, לפי שֶׁאף בבית המקדש אֵינוֹ מִתְנַדֵּב בְּקָרְבַּן מוּסַף, שאין זה קרבן הבא בנדבה [ואף על פי שגם שחרית ומנחה תוקנו כנגד התמידין, ותמידין עצמם אינם באים בנדבה, מכל מקום קרבן עולה הדומה לקרבן התמיד, בא בנדבה. ולעומת זאת מוסף של ראש חדש ושל רגלים יש עימו שעיר חטאת, ואין היחיד מביא חטאת בנדבה. ואף שמוסף של שבת הוא קרבן עולה, שהיחיד מתנדב, מכל מקום אין היחיד מביא קרבן נדבה בשבת כלל. (רבינו יונה)].

מוסיף הרי"ף ומבאר לפי זה: וְהָא [-ומה] דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שאם הָיָה האדם עוֹמֵד בְּאמצע התְפִלָּה, וְנִזְכַּר שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל, פּוֹסֵק אֲפִילוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה ואינו ממשיך, אין זו סתירה למה שפסקנו הלכה כרבי יוחנן שרשאי אדם להתפלל כל היום, אלא מְפָרְשֵׁי לָהּ רַבָּנָן – פירשו רבותינו דין זה, כְּגוֹן שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ אַדַּעְתָּא דְּחוֹבָה – על דעת שהיא תפילת חובה, וְעשה כן כיון ששָׁכַח שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל, וְעָמַד לְהִתְפַּלֵּל אַדַּעְתָּא דְּחוֹבָה, וּבאמצע תפילתו נִזְכַּר שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל, בזה הדין הוא שפּוֹסֵק מיד, וַאֲפִילוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה, והטעם שאינו מסיים אפילו את הברכה שהוא באמצעה, לפי שֶׁתפילת שחרית נתקנה כנגד קרבן תמיד של שחר, וכמו שהתבאר, ואִם בָּא לְגוֹמְרָה – לסיים את התפילה או את הברכה, נִמְצָא כְּמִי שֶׁמַּקְרִיב שְׁנֵי קרבנות תְּמִידִין בְּשַׁחֲרִית, שֶׁהוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם 'בַּל תוֹסִיף', וּלְפִיכָךְ אם התפלל על דעת שזו תפילת חובה, ונזכר שכבר התפלל, פּוֹסֵק, וַאֲפִילוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וּבְהָא – ובדין זה אֲפִילוּ רַבִּי יוֹחָנָן מוֹדֶה שפוסק מיד, דְּלֹא קָאָמַר – כיון שלא אמר רַבִּי יוֹחָנָן 'וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ' אֶלָּא לענין תְּפִלַּת נְּדָבָה, כְּגוֹן תַּחֲנוּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כעין שיבואר להלן, אֲבָל תְּפִלַּת חוֹבָה לֹא קָאָמַר.

מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אדם שכבר הִתְפַּלֵּל, וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא את הצִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ דָּבָר בִּתְפִלָּתוֹ, שלא ביקש עליו בתפילתו הקודמת, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים, יִתְפַּלֵּל עמהם, וכדעת רבי יוחנן, שהלכה כמותו, שרשאי אדם להתפלל כל היום כולו, אם מתפלל בדרך נדבה. וְאִם לַאו, שאין לו מה להוסיף בתפילתו, נמצא שאם יתפלל עתה הרי זו כתפילת חובה, ולכן אַל יִתְפַּלֵּל, שאין להוסיף על תפילות החובה [דעת הרי"ף שיחיד יכול להתפלל תפילת נדבה ללא חידוש, ורק כשמתפלל עם הציבור, שנראית תפילתו כתפילת חובה, צריך לחדש בה דבר. אבל דעת רב האי גאון שאין היחיד רשאי להתפלל תפילת נדבה ללא חידוש, וחידשה הגמרא שאפילו בציבור אינו רשאי (רבינו יונה)].