מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 40

הגמרא חוזרת לדון באופן הנהגת האדם בכבוד התפילין, אף בשעה שאינו מניחם: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֲנִי רָאִיתִי את רַבִּי – רבי יהודה הנשיא, שֶׁתָּלָה את תְּפִילָּיו על יתד הנעוצה בכותל, לאחר שחלצם.

מקשה הגמרא על מעשה זה: מֵיתִיבִי – קשה על מעשה זה ממה ששנינו בברייתא, הַתּוֹלֶה את תְּפִילָּיו, ייענש מן השמים שיִתָּלוּ חַיָּיו. דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת – החכמים הדורשים את הדברים המקושרים והחתומים שבמקרא (רבינו יונה) אָמְרוּ על הפסוק (דברים כח, סו) 'וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּאִים לְךָ מִנֶּגֶד', כלומר שלא יהיו מזונותיו מצויים לו בכבוד, זֶה – פסוק זה נאמר על הַתּוֹלֶה את תְּפִילָּיו, שכיון שאינו חושש לכבוד שמים, כך לא יהיו מזונותיו מצויים לו בכבוד. ומכל מקום קשה, כיצד תלה רבי את תפיליו.

וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא, דְּרַבִּי, בְּכִיסֵיהּ תָּלָה – תלה את התפילין כשהם מונחים בתוך נרתיק, והנרתיק הוא התלוי, ובזה אין בזיון לתפילין, אֲבָל תְּפִילִּין גּוּפַיְיהוּ – את התפילין עצמן אָסוּר לִתְלוֹתָן, בֵּין בִּרְצוּעָה של התפילין, ובֵּין בִּקְצִיצָה – בגוף התפילין עצמם.

הגמרא מביאה עתה דינים שונים הנוהגים בשעת התפילה: הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, ואינו מתפלל בלחש, כראוי, הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, שסבור שאין הקדוש ברוך הוא שומע תפילתו בלחש, ומשמיע את קולו. וְהַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, שצועק בקול רם, הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, שהיתל בהם אליהו הנביא ואמר להם 'קיראו בקול גדול' (מלכים א, יח כז).

גִּיהֵק וּפִיהֵק לִרְצוֹנוֹ באמצע תפילתו, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ, שדרך גאוה היא זו, אֲבָל אם גיהק ופיהק שֶׁלֹּא לִרְצוֹנוֹ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְהַמִּתְעַטֵּשׁ מִלְּמַטָּה [-מפיח] בתפילתו, סִימָן רָע לוֹ, שאין תפילתו מתקבלת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, נִיכָּר שֶׁהוּא עַכְרָן – שמעיו עכורות, ומחמת כן לא יכל לעצור את עצמו. אֲבָל הַמִּתְעַטֵּשׁ מִלְּמַעְלָה בתפילתו, סִימָן יָפֶה הוא לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה – בעולם הזה, שהעיטוש הוא נחת לאדם, כָּךְ עוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַעְלָה, שתתקבל תפילתו. וְהָרָק [-היורק] בִּתְפִילָּתוֹ, כְּאִלּוּ רָק בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אֶלָּא אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ הָרוֹק כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ [-בבגדו], וְאִם הָיְתָה טַלִּיתוֹ נָאָה והוא חס עליה, מַבְלִיעוֹ בְּאַפְּרַקְסִיתוֹ – בבגדו הפנימי, ויש בו כיסים סביב הצואר. וְאִי אֲנִינָא דַּעְתֵּיהּ – ואם הוא מפונק, ואינו יכול לנהוג כן, שָׁדִי לֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ – משליך את הרוק לאחוריו, על הארץ [כי מוטב שיעשה כן, ולא יצטער ויטרד בתפילתו, וכיון שאינו עושה זאת דרך גאוה, אין בכך איסור].

דין נוסף: וְאָסוּר לְהִתְעַטֵּף בטליתו, אם נפלה ממנו באמצע התפלה, כיון שיש בזה משום 'הפסק', וְכן אסור לְהַנִּיחַ יָדוֹ עַל סַנְטֵרוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, שזו דרך גאוה.

הגמרא חוזרת עתה לדון במה ששנינו לעיל, 'וְהַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה'. אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ חכמים דין זה, שאין לאדם להשמיע קולו בתפילתו, והיינו בתפילת 'שמונה עשרה', אֶלָּא באופן שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ גם אם יתפלל בְּלַחַשׁ, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּלַחַשׁ, אלא רק אם ישמיע קולו, מוּתָּר, ואין בזה חסרון של 'קטני אמנה'. וְאמנם, הָנֵי מִילֵּי – היתר זה של השמעת הקול הוא רק כשמתפלל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל אם הוא מתפלל בְּצִבּוּר, לֹא – אינו רשאי להשמיע קולו, אף אם הדבר יסייע לו לכוין, מַאי טַעֲמָא – ומה טעם האיסור להשמיע קולו כשמתפלל בציבור, דִּילְמָא אָתֵי לְמִיטְרַד צִבּוּרָא – שמא יבלבל בכך את האנשים השומעים את קולו, ויטרוד את תפילתם.

הגמרא מביאה ברייתא בענין העומד בתפילה ואינו יכול להעמיד עצמו שלא להפיח: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אדם שהָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וְנִתְעַטֵּשׁ מלמטה, מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרוּחַ – הריח הרע, וּמִתְפַּלֵּל מהיכן שהפסיק. אדם שבִּקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּשׁ, ויכול להמתין קמעא, מְהַלֵּךְ לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמִתְעַטֵּשׁ, וּמַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרוּחַ, וּכְשֶׁיִּכְלֶה הָרוּחַ חוזר למקומו (שו"ע ומשנ"ב) ואוֹמֵר 'רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵינוּ וּבָשְׁתֵּנוּ וּכְלִימָּתֵנוּ, חֶרְפָּה וּכְלִימָּה בְּחַיֵּינוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה בְּמוֹתֵינוּ', וּמִתְפַּלֵּל מהיכן שהפסיק.