מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 73
שנינו במשנה לגבי שליח ציבור שטעה, ועמד אחר תחתיו, שחוזר לתחילת הברכה שטעה בה. הגמרא מבררת עתה להיכן צריך אדם לחזור כאשר טעה בתפילת שמונה עשרה, ומביאה מחלוקת בדבר: אָמַר רַב הוּנָא, אדם שטָעָה בְּשָׁלֹשׁ ברכות רִאשׁוֹנוֹת של תפילת שמונה עשרה, חוֹזֵר לְרֹאשׁ התפילה, כיון ששלשתן נחשבות כברכה אחת. טעה בְּאחת הברכות האֶמְצָעִיוֹת, חוֹזֵר לְ'אַתָּה חוֹנֵן', לפי שכל הברכות האמצעיות נחשבות כברכה אחת. ואם טעה בְּאחת משלש ברכות אַחֲרוֹנוֹת, חוֹזֵר לַ'עֲבוֹדָה' – ברכת רצה, והיינו כיון שלשת האחרונות נחשבות גם הן כברכה אחת.
וְאילו רַב אַסִּי אָמַר, אמנם בשלש ראשונות ושלש אחרונות הדין כן, שנחשבות כברכה אחת, אך ברכות אֶמְצָעִיּוֹת אֵין לָהֶם סֵדֶר, ואם טעה ודילג ברכה אחת, חוזר לאומרה, ואינו צריך לחזור ל'אתה חונן'.
פוסק הרי"ף את ההלכה: הָא שְׁמַעְתָּא – סוגיא זו, פָּסְקוּ בָּהּ קַמָּאֵי הִלְכְתָא – פסקו בה רבותינו הראשונים את ההלכה כְּרַב אַסִּי, שאין סדר בברכות האמצעיות, והטועה בהן אינו צריך לחזור לאתה חונן. וְאָמְרֵי – וביארו את דבריהם, אַף עַל גַב דְּאַקְשִׁינָן לֵיהּ לָרַב הוּנָא מֵהָא דִּתְנַן – אף שהקשתה הגמרא על רב הונא ממה ששנינו במשנתנו, 'מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה', ומוכח שאינו צריך לחזור לראש הברכות האמצעיות. וּפָרִיק [-ותירצו] בַּגְמָרָא מַאי – מה הכוונה במשנה 'מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה', מִתְּחִלַּת אַתָּה חוֹנֵן וכו', דִּכְחַדָא בְּרָכָה דַּמְיָין – כיון שכל הברכות האמצעיות נחשבות כברכה אחת, ומשמע שפסקה הגמרא כרב הונא. אין הדבר כן, הַהוּא פֵּירוּקָא שִׁינוּיָא בְּעָלְמָא הוּא – אין זה אלא תירוץ בעלמא ליישב את דעתו של רב הונא, וְלֹא סָמְכִינָן אָשִׁינוּיָא – ואין סומכים על תירוץ זה, וְלֹא מַפְקִינָן מַתְנִיתָא מִפַּשְׁטָה – ואין להוציא את המשנה ממשמעותה הפשוטה, שחוזר לתחילת הברכה שטעה בה, וּוַדַּאי דְּהָכִין הִיא מִילְּתָא – ופשוט שכן הוא הדבר, שהלכה כרב אסי, ואין כל הברכות האמצעיות נחשבות כברכה אחת.
עתה מברר הרי"ף את דינו של המדלג ברכה אחת, ונזכר לאחר שבירך כמה ברכות, האם יכול לברכה במקומה ולהמשיך במקום שפסק, או שצריך לומר ממנה והלאה את כל הברכות לפי הסדר, ואף שכבר אמרן פעם אחת: אֶלָּא מִיהוּ חֲזִינָן לְגָאוֹן – אך ראינו לדבריו של רב האי גאון, דְּאָמַר, הֵיכָא – באופן דְּטָעָה האדם בְּאחת הברכות האֶמְצָעִיוֹת, כְּגוֹן שֶׁשָּׁכַח לומר בְּרָכָה אחת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת, וְאִדְכַּר לָהּ – ונזכר בה לְאַחַר שֶׁעָבַר אֶת מְקוֹמָהּ, כֵּיוָן דְּקָאֲמַר רַב אַסִּי ש'אמצעיות אֵין לָהֶם סֵדֶר', אוֹמְרָה בְּמָקוֹם שֶׁזּוֹכְרָה, וְדַיּוֹ, ויכול להמשיך במקום שפסק, ואינו צריך לחזור שוב על הברכות שכבר אמר.
אומר הרי"ף, וַאֲנַן קַּשְׁיָא לָן הַאי מֵימְרָא דְּגָאוֹן – וקשה לנו על הלכה זו שאמר רב האי גאון, דְּהָא בְּהֶדְיָא גַּרְסִינָן – שהרי שנינו בפירוש בגמרא לעיל (כח:), שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה, הרי שקבעו להם סדר מסוים. וְאין לומר שסדר זה אינו מעכב, שהרי גַרְסִינָן – שנינו בְּמסכת מְגִלָּה (יז.) בְּעִנְיַן הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, שלֹא יָצָא, תָּנָא – שנינו בברייתא, וְכֵן בְּאמירת הַלֵּל, וְכֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְכֵן בִּתְפִלָּה, שבכל אלו אם לא אמרם כסדר הנכון, לא יצא ידי חובתו. וביארה שם הגמרא, תְּפִלָּה מְנָא לָן – מנין שאף בתפילה מעכב סדר הברכות, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. מסיים הרי"ף את ראייתו, וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש למוד מסוגיא זו במסכת מגילה, דְּהֵיכָא דְּלֹא אֲמָרָן – שבאופן שלא אמר את הברכות עַל הַסֵּדֶר שתיקנו, לֹא יָצָא ידי חובתו. וְאִם כֵּן, הֵיכִי אַמְרִינָן הֵיכָא – כיצד אמר רב האי גאון שבאופן דְּשָׁכַח בְּרָכָה בִּמְקוֹמָהּ, וּכבר בֵּירַךְ בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִזְכָּר שֶׁטָּעָה, שֶׁאוֹמְרָהּ בְּמָקוֹם שֶׁזּוֹכְרָה וְדַיּוֹ, הֲלֹא אם יעשה כן נמצא שבִּטֵּל אֶת סֵדֶר הבְּרָכוֹת, וְנִמְצָא כִּמְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ, שלא יצא ידי חובתו.
וְעוֹד קשה על דברי רב האי גאון, הָא תָּנִי בְּהֶדְיָא – הרי שנינו בפירוש בְּהַאי תּוֹסֶפְתָּא – בתוספתא זו (פ"ב ה"א) שהביאה הגמרא במגילה, דִּכְתִיב בָּהּ, אם קָרָא אֶת הַמְּגִלָּה וְטָעָה, וְהִשְׁמִיט בָּהּ פָּסוּק אֶחָד, לֹא יַחְזֹר וְיִקְרָא אוֹתוֹ הַפָּסוּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שאם יעשה כן תהא זו קריאה למפרע, שאין יוצאים בה ידי חובה, אֶלָּא מַתְחִיל מֵאוֹתוֹ הַפָּסוּק, וְגוֹמֵר עַד סוֹף המגילה. וְכֵן בְּהַלֵּל, וְכֵן בִּתְפִלָּה וְכֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְאִי אַמְרֵת – ואם תאמר כביאורו של רב האי גאון, דְּכך אָמַר רַב אַסִּי, שאִם טָעָה וְהִשְׁמִיט בְּרָכָה אַחַת, וְאַחַר כָּךְ נִזְכָּר שֶׁטָּעָה, שֶׁאוֹמְרָהּ בְּמָקוֹם שֶׁזּוֹכְרָה וְדַיּוֹ, אִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ רַב אַסִּי מַפְלִיג אַמַתְנִיתָא – נמצא אם כן שרב אסי חולק על תוספתא זו, שאמרה בפירוש שאין לומר את ברכות התפילה למפרע, וְלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – ולא יתכן לומר כן, דְּאִי הֲוָה רַב אַסִּי פָּלִיג אַמַתְנִיתָא – שאם היה רב אסי חולק על תוספתא זו, הֲוָה מוֹתְבִינָן לֵיהּ תְּיוּבְתָא מִינַּהּ – היתה הגמרא מקשה עליו מהתוספתא, וּמִדְּלֹא אוֹתְבִינָן עֲלֵיה מִינַּהּ – ומכך שלא הקשתה הגמרא עליו ממנה, שַּׁמְעִינָן דְּלֹא פָּלִיג רַב אַסִּי עַל הָא מַתְנִיתָא – יש לנו ללמוד שאין רב אסי חולק על התוספתא.
ומבאר הרי"ף את שיטתו, כיצד מתיישבים דברי רב אסי עם דברי התוספתא: אֶלָּא דְּרַב אַסִּי לְחוּד וּדְמַתְנִיתָא לְחוּד – אלא דברי רב אסי הם ענין בפני עצמו, ודברי התוספתא הם ענין בפני עצמו, ואינם שייכים זה לזה כלל, וְהָא [-ומה] דְּאָמַר רַב אַסִּי שברכות אמצעיות 'אֵין לָהֶם סֵדֶר', לַאו לְמֵימְרָא – אין כוונתו לומר דְּאֵין לָהֶם סֵדֶר כְּלָל, אֶלָּא רק דְּלֹא לְמֶהֱוֵי – שלא יהא דינם כְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וּכְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, דְּאִילוּ בשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת הדין הוא דהֵיכָא דְּטָעָה בְּחֲדָא מִינַּיְיהוּ – שאם טעה באחת מהן, וַאֲפִילוּ בַּשְּׁלִישִׁית, חוֹזֵר לְרֹאשׁ, וְכֵן בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת אם טעה אפילו באחרונה חוזר ל'רצה', אֲבָל בְּאֶמְצָעִיוֹת הֵיכָא [-באופן] דְּטָעָה בִּבְרָכָה, וְנִזְכַּר לְאַחַר שֶׁעָבַר אֶת מְקוֹמָהּ, אֵינוֹ חוֹזֵר לְ'אַתָּה חוֹנֵן' אֶלָּא לִתְחִלַּת אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ, ומשם והלאה אומר את כל הברכות כסדרן. וְאילו רַב הוּנָא סָבַר שֶׁאף אם טעה בְּאֱמְצָעִיוֹת חוֹזֵר לְ'אַתָּה חוֹנֵן', דִּסְבִירָא לֵיהּ – כיון שהוא סובר דְּאֱמְצָעִיוֹת כּוּלְּהוּ כְּחֲדָא בְּרָכָה דַּמְיָין – שכל הברכות האמצעיות נחשבות כברכה אחת, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כמותו, אלא כרב אסי, אך גם לרב אסי לאחר שחזר לברכה שטעה בה, ממשיך את כל הברכות כסדרן.
(ספר יוחסין)
