מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 116

גַּרְסִינָן – שנינו בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נד.), אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מְבָרְכִין בהבדלה עַל הָאוּר, ברכת 'בורא מאורי האש', בֵּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת ובֵּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים, כיון שאף ביום הכפורים אסור להשתמש באש, כמו בשבת [בשונה משאר ימים טובים, שמותר להשתמש באש, ולכן אין מברכים על האש במוצאי יום טוב], וְכֵן עַמָּא דְּבַר – וכן מנהג העולם.

מקשה הגמרא, מֵיתִיבֵי – הקשו בני הישיבה על דין זה מברייתא, בה שנינו כך, אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, ומבארת הברייתא את הטעם לכך, הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּתוֹ הִיא – כיון שהפעם הראשונה שנבראה האש היתה במוצאי שבת, ששפשף אדם הראשון שני אבנים זו בזו, והוציא אש. וּכְשֶׁהוּא רוֹאֵהוּ במוצאי שבת, מְבָרֵךְ מִיָּד, ואינו צריך להמתין להבדלה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סוֹדְרָן – מסדר את ברכות האש והבשמים עַל הַכּוֹס של ההבדלה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שיש לברכן בעת ההבדלה. ועל כל פנים מבואר בברייתא זו שטעם ברכת האש במוצאי שבת הוא לפי שאז נבראה האש הראשונה, ולפי טעם זה אין מקום לברכה זו במוצאי יום הכפורים שחל באמצע השבוע, וזהו שלא כמבואר בברייתא הקודמת, שמברכים על האש אף במוצאי יום הכפורים.

מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – בברייתא הראשונה, מדובר בְּאוּר שֶּׁשָּׁבַת – באש שהיתה דולקת כל היום, שעליה מברכים גם במוצאי יום הכפורים, וכָּאן – ואילו בברייתא השניה, מדובר בְּאוּר שֶׁיָּצָא – שהדליקוהו במוצאי שבת מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים, ועליו מברכים רק במוצאי שבת, ומבאר הרי"ף, לפי שֶּׁאֵין מְבָרְכִין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל אוּר שֶּׁשָּׁבַת, שהיה אסור להשתמש בו ביום הכפורים, ועתה מותר להשתמש בו לבישול וכדומה, ולכן מברכים עליו, אֲבָל עַל הָאוּר הַיּוֹצֵא מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים, לֹא – אין מברכים, לפי שלא שייך כאן הטעם שיש בכל מוצאי שבת, שזהו זמן תחילת בריאת האש.

משנה

מִי שֶׁאָכַל פת, וְשָׁכַח וְלֹא בֵּירַךְ ברכת המזון, והלך למקום אחר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ שם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בְּמָקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, ואינו צריך לחזור למקומו.

דין נוסף, עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ – כמה זמן לאחר האכילה ניתן לברך ברכת המזון, עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶּׁבְּמֵעָיו, ובגמרא יבואר מהו שיעור זמן זה.

המשנה דנה עתה במי שיש לו כוס יין לברכת המזון, ועדיין לא בירכו 'הגפן' על יין אחר, מתי יברך בורא פרי הגפן: בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, וְאֵין שָׁם יין נוסף לברכת המזון, אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס בלבד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מברך עַל הַמָּזוֹן, כיון שהם סוברים שאין ברכת המזון טעונה כוס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, לפי שברכת המזון טעונה כוס.

עוֹנִין 'אָמֵן' אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְּבָרֵךְ, אף שלא שמע אלא את סיום הברכה, וְאֵין עוֹנִין 'אָמֵן' אַחַר כּוּתִי הַמְּבָרֵךְ, מחשש שבירך לשם עבודה זרה, עַד שֶׁיִּשְׁמַע מפיו אֶת כָּל הַבְּרָכָה כּוּלָהּ, וידע שבירך לשם ה'.

גמרא

שנינו במשנה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של מי ששכח ולא בירך ברכת המזון במקומו. אָמַר רַב זְבִיד, מַחְלוֹקֶת בית שמאי ובית הלל, היא רק בְּשׁוֹכֵחַ לברך במקומו, אֲבָל מי שלא בירך במקומו ויצא בְּמֵזִיד, דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.

מביאה הגמרא שני מעשים בענין זה: הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי – מעשה בשני תלמידים, חַד עָבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי – אחד שכח לברך במקומו, והחמיר על עצמו לנהוג כבית שמאי, וחזר למקומו ובירך, וְאַשְׁכַּח אַרְנָקִי – ומצא ארנק מלא דינרי זהב [אף שלמדנו לעיל שאסור לנהוג כבית שמאי במקום שנפסקה ההלכה כבית הלל, כאן גם בית הלל מודים שרשאי האדם להחמיר על עצמו ולחזור למקומו כדי לברך, אלא סוברים שאינו חייב בכך (רבינו יונה)], וְחַד עָבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל – ואחד לא בירך במקומו במזיד, ונהג כפי שהורו בית הלל בשוכח, ולא חזר למקומו כדי לברך, וְקַטְלֵיהּ אַרְיָא – והרגו אריה.