מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 117

שנינו במשנה, עַד כַּמָּה הוּא מְבָרֵךְ, עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶּׁבְּמֵעָיו. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שִׁעוּר עִכּוּל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָעֵב, מֵחֲמַת אוֹתָהּ אֲכִילָה:

שנינו במשנה, 'וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְּבָרֵךְ'.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אַחַר הַכֹּל עוֹנִין 'אָמֵן', חוּץ מֵאחר תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִין – כיון שמברכים כדי להתלמד, ומבארת הגמרא, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא דווקא בְּעִידְנָא דְּקָא מַגְמְרֵי לְהוּ – בזמן שמלמדים אותם כיצד לברך, שאף שהדבר מותר לצורך לימוד, מכל מקום אין לענות אחריהם אמן, אֲבָל בְּעִידְנָא דְּקָא מִפְטְרֵי – אך בזמן שהם נפטרים מסעודתם, ומברכים כדרך שמברכים לצאת ידי חובה, עוֹנִין אחריהם אמן, אף שהם קטנים ואינם חייבים בברכות (מאירי). [ורש"י פירש ש'בעידנא דקא מפטרי' היינו כשאומרים ההפטרה ומברכים בתורה ובנביא, עונים אחריהם 'אמן'].

הגמרא מביאה עתה דרשה בענין ההנהגות הראויות בסעודה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא – ויש אומרים ששנינו כן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יא מד) 'כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי', וכך נדרש הפסוק, 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם', אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים – נטילת ידים שקודם הסעודה. 'וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים', אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים, שלאחר הסעודה, לפי שהעברת הלכלוך מהידים היא קדושה וטהרה ונקיות (תוספות הרא"ש). 'כִּי קָדוֹשׁ', זֶה שֶׁמֶן הַטּוֹב, שאף הוא בא לנקות את הידים לאחר האכילה (מהרש"א). 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' זוֹ בְּרָכָה – ברכת 'על נטילת ידים', שמברכים על נטילת ידים שלפני הסעודה (רבינו יונה).

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בחולין בענין מים ראשונים ומים אחרונים: גַּרְסִינָן – למדנו בְּפֶרֶק כָּל הַבָּשָׂר (חולין קה.), אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשִׁיאָן, מַיִם רִאשׁוֹנִים – נטילת ידים שלפני הסעודה, מִצְוָה – יש בכך מצוה מדברי סופרים. אבל מַיִם אַחֲרוֹנִים, חוֹבָה, ולהלן יבואר מדוע חייבו חכמים נטילה זו.

מקשה הגמרא, מֵיתִיבֵי – הקשו בני הישיבה על דין זה מברייתא, שכך שנינו בה, מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, חוֹבָה. וּמים אֶמְצָעִיִּים, רְשׁוּת. הרי שאף מים ראשונים הם 'חובה', ואילו בברייתא הקודמת התבאר שהם 'מצוה', ורק האחרונים 'חובה'.

מתרצת הגמרא, אמנם מים ראשונים הם רק 'מצוה', אך מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת, חוֹבָה קָרִי לֵיהּ, כלומר, ביחס למים אמצעיים שהוזכרו בברייתא השניה, ניתן לומר שאף מים ראשונים הם 'חובה', כיון שיש מצוה בדבר, אך באמת אין הם חובה כמו מים אחרונים, אלא מצוה, כמבואר בברייתא הראשונה.

הרי"ף מביא את גוף דברי הברייתא: גּוּפָא, מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים – נטילת ידים לפני האכילה ורחיצת הידים אחרי האכילה, חוֹבָה. וּמים אֶמְצָעִיִּים, בין המאכלים, רְשׁוּת. דין נוסף, מַיִם רִאשׁוֹנִים, נִטָּלִין – יכול האדם ליטול ידיו בֵּין בִּכְלִי – שיישפכו מי הנטילה לתוך כלי, ובֵּין שיישפכו עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אבל מים אַחֲרוֹנִים אֵין נִטָּלִין אֶלָּא בִּכְלִי – לתוך כלי. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, שמים אחרונים אֵין נִטָּלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, כיון שרוח רעה שורה עליהם כשהם על הקרקע (גמרא). ואף שלכאורה שתי הנוסחאות דומות לענין הדין, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – יש חילוק ביניהם, לגבי 'קִינְסָא', פֵּרוּשׁ, עֵצִים דַּקִּים, ללשון הראשון יש ליטול ידים רק לתוך כלי, ולא על גבי עצים דקים, ואילו ללשון השני רק על גבי קרקע אין לנוטלן, אבל אין צורך ליטול דווקא לתוך כלי, אלא אפשר גם על גבי עצים דקים.

ממשיכה הברייתא, מַיִם רִאשׁוֹנִים, נִטָּלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, ואילו מים אַחֲרוֹנִים אֵין נִטָּלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן, אֲבָל בְּחַמִּין לֹא, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם הַחַמִּין מְפַעְפְּעִין – מרככים אֶת הַיָּדַיִם ומבליעים בהם את הלכלוך, וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזוּהֲמָא, והרי מים אחרונים צריכים להעביר את הלכלוך מהידים. מוסיפה הגמרא, וְדַוְקָא בְּמַיִם חַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת [-נרתעת לאחוריה] בָּהֶן, אין ליטול מים אחרונים, אֲבָל במים פּוֹשְׁרִין, לֵית לָן בָּהּ – אין חשש.

עתה מבארת הגמרא את דין מים אמצעיים: שנינו בברייתא, מים אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת, אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר דין זה, אֶלָּא כשנוטל ידים בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל, שזו נטילה של נקיות, ואינה חובה על האדם, אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לַגְּבִינָה – האוכל גבינה ולאחריה בא לאכול תבשיל של בשר, חוֹבָה – חייב ליטול ידיו.