מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 118

הגמרא מבררת עתה את טעם חיוב נטילת 'מים אחרונים': אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר רַבִּי חִיָּיא, מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ חכמים 'מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה', מִפְּנֵי שֶׁאָדָם אוֹכֵל אַחַר סְעוּדָתוֹ מֶלַח, וְיתכן שיֵשׁ בָּהּ תערובת של מֶלַח סְדוֹמִית, שֶׁמלח זה מְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם, אם הוא נוגע בהם, ומחשש סכנה זו אמרו חכמים שיש ליטול את הידים לאחר האכילה. אָמַר אַבַּיֵּי, וּמִשְׁתַּכְּחָא כִּי קוֹרְטָא בְּכּוּרָא – ומלח סדומית מצוי בשיעור של 'קורט' ב'כור', וזהו שיעור מועט ביותר.

דין נוסף, וְאִי כַּיִל מִלְחָא – אם מדד מלח בידיו, גם כן בָּעִי – צריך הוא נְטִילַת יָדָיִם, מחמת אותו טעם האמור במים אחרונים של סעודה, שיש חשש שיגע בעיניו ויסמא אותן.

הרי"ף מביא סוגיא נוספת ממסכת חולין (קו.) בדין נטילת ידים למים ראשונים: אִתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, חַמֵּי הָאוּר – מים שהתחממו באש, חִזְקִיָּה אָמַר, אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לַיָּדַיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי אוֹכֵל טָהֳרוֹת [-כך היה כינויו], מה ההלכה במחלוקת זו, וְאָמַר לִי, כָּל גְּדוֹלֵי גָּלִיל עוֹשִׂין כֵּן, שנוטלים ידיהם במים חמים. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים להלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּהָא – בנידון זה, של חמי האור.

מחלוקת נוספת, חַמֵּי טְבֶרְיָה – מים חמים ביוצאים ממעיינות שבטבריא, חִזְקִיָּה אָמַר, אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לַיָּדַיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, הרי אפילו את כָּל גּוּפוֹ טוֹבֵל האדם בָּהֶן, ויוצא ידי חובת טבילה, יָדָיו (וְרַגְלָיו), לֹא כָּל שֶׁכֵּן – האם אין זה קל וחומר שתועיל נטילת ידים ממים אלו.

אָמַר רַב פָּפָּא, בִּמְקוֹמָן – כאשר מים אלו של חמי טבריא נמצאים במקומם, במעיין, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּשָׁרֵי – אין חולק על כך שמותר להטביל בהם את ידיו [והטבלת ידים במעיין מועילה כמו נטילת ידים בכלי, אפילו אם אין במעיין שיעור מקוה]. לְמִּשְׁקַל מִינַּיְיהוּ בְּמָנָא – לקחת את המים בכלי וליטול בהם ידים (שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָן), כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגֵי דְּאָסוּר – אין חולק על כך שהדבר אסור, ואין יוצאים בזה ידי חובת נטילת ידים, כיון שתקנת חכמים ליטול ידים היתה במים רגילים, ולא במים חמים [ולהלן יבואר טעם החילוק בין מים אלו לבין חמי האור], כִּי פְּלִיגֵי – אלא מחלוקתם היא באופן דְּפָסַק מִינֵּיהּ בְּבַת בִּירְתָא – שהמים נמשכים מהמעיין בחריץ, ואינם חלק מהמעיין ממש, ואין באותו חריץ שיעור מקוה, אך המים שבחריץ מחוברים למעיין, ולדברי הכל מעיקר הדין ניתן להטביל את הידים במים שבחריץ, וחִזְקִיָּה סָבַר, גַּזְרִינָן בַּת בִּירְתָא אַטּוּ מָנָא – גזרו חכמים איסור בהטבלת הידים באותם מים שבחריץ, מחשש שיבואו ליטול ידים בכלי, ובזה אין יוצאים ידי חובה. וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, לָא גַּזְרִינָן – לא גזרו חכמים איסור בכך, אלא השאירו את הדין כעיקרו, שמותר להטביל שם את הידים.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּחִזְקִיָּה, שאסור להטביל את הידים במים שבאותו חריץ, כיון דְּרַבֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא – שהרי חזקיה היה רבו של רבי יוחנן, ויש לפסוק הלכה כרב כשתלמידו חולק עליו. (מוסיף הרי"ף, וְאִי קַשְׁיָא לָךְ הָא הִלְכְתָא דִּלְעֵיל – ואם תקשה על הלכה זו, ממה שפסקנו לעיל לגבי מים שהתחממו באש, שהם מותרים לנטילת ידים, ואילו כאן התבאר שחמי טבריה לדברי הכל אסורים בנטילת ידים [והנידון הוא רק לגבי הטבלתם במעיין או בחריץ הנמשך ממנו], אין זו קושיא, כיון דהָתָם – שם, בחמי האור, הָיְתָה לָהֶם שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר – היה למים אלו זמן שהיו מותרים, והיינו קודם שהוחמו, ולכן אף לאחר חימומם לא נפסלו, מה שאין כן בחמי טבריה, שתמיד היו חמים, ולכך פסולים הם לנטילת ידים לדברי הכל). [אמנם יש מהראשונים המפרשים שהחסרון בחמי טבריה אינו מחמת חמימותן, אלא מחמת שהם מרים ואינם ראויים לשתיה, אך סתם מים חמים, של מעיינות אחרים, מותר ליטול בהם ידים אפילו בעודם חמים (רבינו יונה ועוד ראשונים)].