משנה ז: נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:

משנה ז: נִתְעָרֵב דם הקרבן הכשר בְּדַם קרבנות פְּסוּלִין, כגון בדם קרבן שנשחט חוץ לזמנו, יִשָּׁפֵךְ הכל לָאַמָּה – לאמת המים העוברת בעזרה, ואין משתמשים בו כלל. וכן אם התערב דם הנפש של הקרבן, שזהו הדם היוצא מיד עם השחיטה, והוא הכשר לזריקה על גבי המזבח, בְּדַם תַּמְצִית, שזהו הדם שיוצא לאחר זמן, ואינו כשר לזריקה, יִשָּׁפֵךְ הכל לָאַמָּה. והטעם בשני דינים אלו שאפילו אם הדם הפסול הוא מועט והדם הכשר הוא הרוב, הכל נפסל, כיון שחששו חכמים שמא מתוך כך יבואו להכשיר דם פסול או דם תמצית לזריקה על גבי המזבח, ולכן אמרו שבכל תערובת כזו, הכל נפסל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק על הדין האחרון, ומַכְשִׁיר אפילו לכתחילה באופן שהתערב דם התמצית בדם הנפש, כיון שבדרך כלל דם הנפש מרובה יותר מדם התמצית, ואין זה מצוי כלל שיהיה דם התמצית הרוב, ולכן לא גזרו בזה כלל, אלא דינו כדם חולין שהתערב בדם הקרבן, שאם אינו ניכר בו, כשר, אמנם בתערובת של דם קרבן פסול מודה רבי אליעזר לחכמים שהכל פסול, גזירה שמא יבואו לזרוק לכתחילה דם של קרבן פסול. ובשני הדינים הללו, של דם פסול ודם תמצית שהתערב בדם הקרבן, אף שמדרבנן אין להשתמש בדם זה כלל, מכל מקום אִם לֹא נִמְלַךְ הכהן בבית דין, ולא שאל אם הדם כשר או לא, וְנָתַן את הדם על המזבח כדינו, כָּשֵׁר, כיון שפסולו רק משום גזירה, אך מעיקר הדין כשר הוא.