משנה ז: אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל, יְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרָגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד זְמַן אֲכִילָה, מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה בַּחַמִּין וּשְׁטִיפָה בַּצּוֹנֵן. וְהַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָא מַגְעִילָן בַּחַמִּין:

משנה ז: כפי שהתבאר לעיל, כלי נחושת שבישלו בו את בשר החטאת טעון מירוק ושטיפה בקודש, משנתנו מבארת פרטי דינים נוספים במצוה זו: אֶחָד – בין כלי שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ, וְאֶחָד [-ובין כלי] שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ את תבשיל בשר החטאת כשהוא רוֹתֵחַ, כיון שנאמר 'וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר', ומכך שנסמכה לשון 'בו' ל'ישבר', יש ללמוד שאפילו ללא בישול ממש בכלי, אם נבלע בו על ידי עירוי ברותחין, ישבר, וכן כלי נחושת טעון מירוק ושטיפה. ודין זה של מירוק ושטיפה אינו רק בבשר חטאת, אלא אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, שבישלום בכלי מתכת, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה [ואם היה זה כלי חרס, יש אומרים שישבר, ויש אומרים שדין שבירה בכלי חרס נאמר רק בבשר חטאת ולא בשאר קרבנות]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים קַלִּים שבושלו בכלי מתכת, אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה [אך טעונים הם הגעלה, כדי שתצא מהם בליעת טעם הקדשים, שאם לא יעשה כן, ישאר הטעם בלוע בכלי, ולאחר שיעבור זמן אכילתו ייעשה נותר האסור באכילה, וכשיחזור ויבשל באותו כלי בשר אחר, ייפלט טעם הנותר מהכלי ויאסור את הבשר באכילה. והחילוק בין מריקה לבין הגעלה, שמריקה נעשית דוקא במים, ובכל הכלי. ואילו הגעלה יכולה להיעשות בשאר משקין, ורק במקום שנבלע התבשיל ולא בכל הכלי].

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אִם בִּשֵּׁל בּוֹ, בכלי מתכת זה, מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל, יְבַשֵּׁל בּוֹ (אֶת) כָּל ימי הָרָגֶל, ללא מריקה ושטיפה, ובסוף ימי הרגיל ימרק וישטוף, והטעם לכך, כיון שברגל מביאים קרבנות שלמים מרובים, שזמן אכילתם הוא שני ימים, ובכל יום מבשלים בו קרבן חדש, והכלי פולט בכל יום את מה שבלע אתמול [שעדיין לא בא לכלל איסור נותר] ובולע טעם חדש מהקרבן של היום, ונמצא שאינו בא לכלל נותר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, יכול להמתין מסוף הבישול ועד המירוק והשטיפה רק עַד סוף זְמַן האֲכִילָה של הקרבן, ואז יעשה מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, כיון שנסמכו הפסוקים 'ומורק ושוטף במים', 'כל זכר בכהנים יאכל אותה', וסמיכות הפסוקים באה ללמד שלא יהיה בין הבישול לשטיפה והמירוק אלא שיעור זמן של אכילה.

ומבארת המשנה, 'מְרִיקָה' האמורה כאן היינו כִּמְרִיקַת הַכּוֹס של ברכת המזון, שצריך למרקו ולרוחצו יפה מבפנים ומבחוץ, וּ'שְׁטִיפָה' היינו כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס, מבחוץ. מְרִיקָה נעשית בַּחַמִּין [ולעיל התבארו החילוקים בין הגעלה לבין מריקה], וּשְׁטִיפָה נעשית בַּצּוֹנֵן. וְהַשְּׁפוּד, וְהָאַסְכְּלָא – רשת ברזל המיועדת לצליית הבשר, מַגְעִילָן בַּחַמִּין – מפליט מהם את הטעם הבלוע בהם על ידי מים רותחים.