פרק יג, משנה א: הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה וְחַיָּב עַל הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁלֹא הֶעֱלָה (בַחוּץ) אֶלָּא דָבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ, פְּסָלוֹ:

פרק יג, משנה א: נאמר בפסוק (ויקרא יז ח-ט) 'ַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו'. משנתנו מבארת את המבואר בפסוקים אלו, שיש איסור תורה לשחוט קדשים מחוץ לעזרה, או להעלותם על גבי מזבח הנמצא מחוץ לעזרה: הַשּׁוֹחֵט קדשים וְהַמַּעֲלֶה אותם על המזבח בַחוּץ, אם עשה כן בשוגג, חַיָּב חטאת עַל הַשְּׁחִיטָה, וְחַיָּב חטאת עַל הָעֲלִיָּה, כיון שיש בכך שני איסורים נפרדים, איסור שחיטת קדשים בחוץ ואיסור העלאתם בחוץ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אם שָׁחַט את הקרבן בִּפְנִים וְהֶעֱלָה אותו בַחוּץ, חַיָּב על ההעלאה, אבל אם שָׁחַט את הקרבן בַּחוּץ, וְהֶעֱלָה בַחוּץ, כאופן שהובא בתחילת משנתנו, פָּטוּר על ההעלאה, כיון שֶׁלֹא הֶעֱלָה בַחוּץ אֶלָּא דָבָר שהוא כבר פָּסוּל, שהרי משעה שנשחט בחוץ כבר נפסל הקרבן, ושוב אין איסור בהעלאתו בחוץ, ורק קרבן כשר, שנשחט כדינו בפנים, נאמר בו איסור העלאה בחוץ. אָמְרוּ לוֹ חכמים, לדבריך, הרי אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ צריך להיות פטור על ההעלאה, שהרי כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ חוץ לחומות העזרה, פְּסָלוֹ, ומכך שחייבה התורה על ההעלאה בחוץ מוכח שלא הקפידה התורה בדבר זה, אלא כיון שבהמה זו היא בהמת קרבן, והעלה אותה בחוץ, אף על פי שנפסלה קודם לכן, חייב חטאת. אמנם רבי יוסי הגלילי סובר שאין הנידונים דומים, כיון שאם שחט בפנים, היתה לבהמה זו שעת הכושר שבה היתה ראויה להעלאה בפנים כדינה, וכיון שעבר והעלאה אותה בחוץ, חייב. אבל אם מתחילה נשחט הקרבן בחוץ, ולא היתה לו שעת הכושר שבה היה ראוי לההעלאה על גבי המזבח כדין, אין המעלה אותו בחוץ חייב.