משנה ג: חֹמֶר בַּשְׁחִיטָה מִבָּעֲלִיָּה, וּבָעֲלִיָּה מִבַּשְּׁחִיטָה. חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה, שֶׁהַשּׁוֹחֵט לַהֶדְיוֹט, חַיָּב. וְהַמַּעֲלֶה לַהֶדְיוֹט, פָּטוּר. חֹמֶר בָּעֲלִיָּה, שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בַסַּכִּין וְשָׁחָטוּ, פְּטוּרִים. אָחֲזוּ בְאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ, חַיָּבִין. הֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה, חַיָּב עַל כָּל עֲלִיָּה וַעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב:

משנה ג: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, יש שני איסורי בשחיטת קדשים בחוץ, איסור שחיטה ואיסור העלאה על גבי מזבח. אומרת המשנה, חֹמֶר – יש חומרה מסוימת בַּשְׁחִיטָה של הקרבן בחוץ מִבָּעֲלִיָּה – מהעלאת הקרבן בחוץ, וְכן יש חומרה בָעֲלִיָּה יותר מִבַּשְּׁחִיטָה. ומבארת המשנה, חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה יותר מבהעלאה, שֶׁהַשּׁוֹחֵט את הקדשים בחוץ לְצורך אכילת הֶדְיוֹט, חַיָּב, כיון שנאמר בענין זה (ויקרא יז ד) 'וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ', ומלשון 'דם יחשב לאיש' למדו חכמים שאפילו שחט עבור צורך איש, ולא לצורך גבוה, חייב. וְאילו הַמַּעֲלֶה קדשים בחוץ לְשם הֶדְיוֹט, ולא לשם ה', פָּטוּר, שנאמר (ויקרא יז ט) 'וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו', ומלשון 'לעשות אותו לה" למדו חכמים שרק אם העלה אותו בחוץ לשם ה', חייב.

ממשיכה המשנה ומבארת, חֹמֶר בָּעֲלִיָּה יותר מבשחיטה, ששְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בַסַּכִּין וְשָׁחָטוּ, פְּטוּרִים, שנאמר בענין זה 'דם יחשב לאיש' ודרשו חכמים, לאיש אחד ולא לשנים, אבל שנים שאָחֲזוּ בְאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ על מזבח הנמצא בחוץ, חַיָּבִין, שנאמר בענין זה 'ויקרא יז ח) 'אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל', ומלשון 'איש איש' דרשו חכמים שגם שנים שהעלו קרבן בחוץ, חייבים.

הֶעֱלָה אחד מאברי הקרבן בשוגג על גבי מזבח הנמצא בחוץ, ונודעה לו חטאתו, ושוב נתעלם ממנו האיסור, וְחָזַר וְהֶעֱלָה אבר אחר מאותו קרבן, ושוב נודעה לו חטאתו, ונתעלם ממנו האיסור, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, חַיָּב עַל כָּל עֲלִיָּה וַעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת.

וְאֵינוֹ חַיָּב בהעלאת קדשים בחוץ, עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אבל אם הקריבו ללא מזבח, פטור, שנאמר (בראשית ח כ) 'וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה", הרי שאף הקרבת קרבן יחיד אינה נחשבת הקרבה אלא אם כן הקריבו על גבי מזבח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֶעֱלָה את הקרבן עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב, שנאמר בפרשת איסור הקרבת קרבנות בחוץ (ויקרא יז ו) 'וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד', ויש ללמוד מכך שרק לגבי הקרבה במקדש יש צורך ב'מזבח', אבל הקרבה בחוץ, באיסור, אינה דוקא במזבח.