מסכת חלה, פרק ג, משנה ו

משנה ו: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ עִסָּה, נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר, וּמִשֶּׁנִּתְגַיֵּר, חַיָּב. וְאִם סָפֵק, חַיָּב, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַתַּנּוּר:

משנה ו: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ בזמן גירותו עִסָּה, אם נַעֲשֵׂית (-הגיע זמן חיובה בחלה) עַד שֶׁלֹּא (-קודם ש)נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מן החלה. וּמִשֶּׁנִּתְגַיֵּר, חַיָּב. וְאִם סָפֵק, חַיָּב, כיון שזהו ספק איסור שיש להחמיר בו, ומפריש חלה מחמת ספק האיסור שיש בדבר, אך אינו חייב ליתנה לכהן בחינם כיון שמצד דיני ממונות הכלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן מוכר אותה לכהן תמורת דמים, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ – זר האוכל חלה זו אינו חייב בחומש מספק, אך חייב לשלם את הקרן, כיון שתשלומי קרן של חלה הם לכפר על החטא, והרי זה דומה לספק איסור שיש להחמיר בו, ולכן מפריש מעות כנגד שווי החלה שאכל, ומתכפר לו מספק, אך אינו חייב לתת זאת לכהן בחינם אלא תמורת דמים, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. רַבִּי עֲקִיבָא חולק על הדין שהתבאר בתחילת המשנה ואוֹמֵר, שעת חיוב העיסה בחלה אינו בזמן גלגול העיסה, אלא הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַתַּנּוּר, שזהו זמן החיוב בחלה, ואם באותו זמן היה נכרי, פטורה העיסה מן החלה, ואם באותו זמן כבר התגייר התחייבה העיסה בהפרשת חלה.