מסכת חלה, פרק ג, משנה ז
משנה ז: הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. וְאִם אֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח:
משנה ז: כפי שהתבאר לעיל, חיוב הפרשת חלה הוא רק מעיסה העשויה מחמשת מיני דגן. משנתנו מבארת את הדין באופן שנעשתה העיסה גם מחמשת מיני דגן וגם ממינים אחרים, הפטורים מחלה: הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז יחד, אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, אף על פי שאין בחטים לבד שיעור חמשת רבעים קמח, הרי זו חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאם אפאה מצה, יוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח (אמנם דין זה הוא רק באורז, שהוא נגרר אחר החטים, אבל אם עירב בעיסה מין אחר הפטור מחלה, אינו מצטרף). וְאִם אֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח:
