מסכת חלה, פרק ד, משנה י
משנה י: נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם עֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג), וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:
משנה י: נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ, הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, שזהו מקום בחוץ לארץ, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ הכהנים, כיון שאי אפשר לאכול חלה זו, שהרי נטמאה בטומאת ארץ העמים, ואי אפשר לשורפה כיון שאין לה טומאה ידועה ויש חשש שהרואים יסברו שמותר לשרוף תרומה טהורה, ואי אפשר להחזירה לחוץ לארץ כדי לשורפה שם כיון שיסברו הרואים שמותר להוציא חלה מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולכן אמרו שיניח את החלות עד ערב פסח, וישרפם עם כל החמץ. וכן אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שבמצרים הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם לבית המקדש קֹדֶם עֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, אלא הצריכום להחזירם ולהוציאם מבית המקדש, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה 'וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה', ללמד שרק אחרי חג הקציר, שהוא שבועות, ניתן להביא את הביכורים למקדש.
