משנה ז: שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִין. מֵתוּ, לָזֶה אָח, וְלָזֶה אָח, זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם, הַיָּחִיד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְהַשְּׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם, קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. לָזֶה שְׁנַיִם וְלָזֶה שְׁנַיִם, אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לָאֶחָת, אָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, וְאָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה. קָדְמוּ שְׁנַיִם וְחָלְצוּ, לֹא יְיַבְּמוּ הַשְּׁנַיִם, אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:

משנה ז: משנתנו ממשיכה בדיני ספק קדושין, לגבי גט ולגבי יבום וחליצה: שְׁנַיִם – שני אנשים זרים, שאינם קרובים זה לזה, שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, ושניהם מסופקים בקדושין אלו, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, נמצא שכל אחת מהן בספק שמא היא מקודשת לזה ושמא היא מקודשת לזה, זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִּטִּין – גט לכל אחת מהן, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִּטִּין – גט לכל אחת מהן, ובאופן זה ודאי קיבלה כל אשה גט גם מבעלה האמיתי, והרי היא גרושה.

מֵתוּ שני אנשים אלו ללא בנים, לָזֶה אָח וְלָזֶה אָח – וכל אחד מהם הניח אח שצריך לייבם את אשת אחיו המת, אלא שאין אחד מהם יודע מי משתיהן היא אשת אחיו, זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, ובכך ודאי חלץ כל אחד מהם לאותה שהיתה אשת אחיו, ושתיהן מותרות לשוק כדין חלוצות.

היה לָזֶה – לאחד מהם אח אֶחָד, וְלָזֶה – לשני היו שְׁנַיִם – שני אחים, הַיָּחִיד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, שהרי אף לאחר שחלץ לאחת אינו יכול לייבם את השניה, שהרי יתכן שהראשונה היתה הזקוקה לו, ואחר שחלץ לה נאסר עליו ליבמה, והשניה היא אחות חלוצתו, האסורה מדרבנן. וְהַשְּׁנַיִם – שני האחים של השני, אֶחָד חוֹלֵץ לאחת מהן, וְאֶחָד מְיַבֵּם, כיון שלאחר שחלץ הראשון לאחת מהן, ממה נפשך, אם היתה הראשונה אשת אחיהם המת, הזקוקה לחליצתם, הרי התיר אחיו את זיקתה, ומותר האח באחותה, שאין עליה כל זיקה, ואף אינה אחות זקוקתו. ואם הראשונה לא היתה אשת האח המת, הרי השניה היא זו הזקוקה להם, וכשכונסה מקיים מצוות יבום.

אם קָדְמוּ השנים וְכָנְסוּ את שתי האחיות, אף שנהגו שלא כדין [כמבואר לעיל, שכאשר נשא הראשון את הראשונה יתכן שפגע האחות זקוקתו, שמא השניה היא אשת אחיו המת], מכל מקום אֵין מוֹצִיאִין אותן מִיָּדָם [כיון שעתה ודאי שתיהן מותרות להם, שהרי אף אם הראשון כנסה באיסור מחמת היותה אחות זקוקתו, הרי כשכנס האח השני את השניה, שהיא הזקוקה ליבומם, ייבמה בנישואין אלו והפקיע את זיקתה לאחיו, והותר אחיו למפרע באחותה].

היו לָזֶה שְׁנַיִם וְלָזֶה שְׁנַיִם – לכל אחד מהמקדשים שמתו היו שני אחים, אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת. אָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם את השניה, שהיא חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה – אחיו של המת האחר, וְאָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, ונמצא שכל שני אחים, אחד חולץ לאחות אחת ואחד מייבם את האחות השניה, אלא שהסדר הוא שתחילה חולצים השניים, ואחר כך מייבמים השנים, וכטעם שהתבאר לעיל, שיש להקדים את החליצה כדי להפקיע את הזיקה מאותה אשה מסופקת, ועל ידי זה מותר לשני לייבם את אחותה ללא חשש.

קָדְמוּ שְׁנַיִם וְחָלְצוּ – אם שני אחים של מת אחד קדמו וחלצו לשתי האחיות, לֹא יְיַבְּמוּ הַשְׁנַיִם – שני האחים של המת השני אינם רשאים לייבם את שתי הנשים, שהרי עדיין יש חשש בכל אחת מהן שהיא אחות זקוקתו של כל אחד מהם, אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ, ובכך מפקיע הוא את ספק הזיקה של הראשונה, וְאֶחָד מְיַבֵּם, כיון שהשניה היא או זקוקתו, ומייבמה בכך שכונס אותה, או שהיא זרה לגמרי, כיון שאחותה היתה אשת אחיו המת, וגם אינה נחשבת אחות זקוקתו כיון שאחיו כבר חלץ לאחותה והפקיע את זיקתה אליו. קָדְמוּ וְכָנְסוּ שני האחים, אֵין מוֹצִיאִין אותן מִיָּדָם, וכפי שהתבאר לעיל, שאף שהראשון שכנס עשה איסור, כיון שיתכן שפגע באחות זקוקתו, הרי לאחר שכנס גם השני אין חשש איסור, שהרי ממה נפשך, אם היתה זקוקתו הרי ייבמה, ואם לא היתה זקוקתו, הרי כשכנס אחיו את אחותה הפקיע את זיקתה אליו.