פרק ג, משנה א: אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן. וְהוּא אוֹמֵר הֵן:

משנתנו חוזרת לפרט את סדר עבודת יום הכפורים: אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, והוא סגן הכהן הגדול, צְאוּ למקום גבוה שבמקדש וּרְאוּ אִם האיר השחר והִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה, ששחיטה פסולה בלילה. אִם הִגִּיעַ זמנה, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, 'בַּרְקַאי' – הבריק אור השחר. מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, כך היה הממונה שואל, האם הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן. וְהוּא – העומד במקום הגבוה אוֹמֵר 'הֵן', וזמן זה מאוחר יותר מהזמן שהבריק אור השחר. והטעם שהיו מזכירים את 'חברון', כדי לרמוז ולהזכיר את זכות האבות הקבורים במערת המכפלה שבחברון.