מסכת כלים, פרק ח, משנה י

משנה י: מַגַּע טְמֵא מֵת, שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו, הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר, טִמְּאוּהוּ. וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָמֵא, נִטְמָאוּ. הָיָה אוֹכֵל דְּבֵלָה בְיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטֹּל אֶת הַצְּרוֹר, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הָפַךְ, טָמֵא. אִם לֹא הָפַךְ, טָהוֹר. הָיָה פֻנְדְּיוֹן לְתוֹךְ פִּיו, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם לִצְמָאוֹ, טָמֵא:

משנה י: מַגַּע טְמֵא מֵת – אדם שנגע במת, והרי הוא עתה ראשון לטומאה, שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו, ובאותו זמן שהם בתוך פיו הִכְנִיס אותו אדם את רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר הטָהוֹר, טִמְּאוּהוּ – המשקים שבפיו מטמאים את התנור, ואף שהאדם עצמו, הטמא בטומאת מת, אינו מטמא את התנור, כיון שאין כלים נטמאים מראשון לטומאה אלא רק מאב הטומאה, מכל מקום המשקים שבפיו מטמאים כלים, כיון שגזירת חכמים היא על משקים טמאים שיטמאו אפילו כלים. ואף שהמשקים בתוך פיו ופיו סגור, אינם נחשבים כ'טומאה בלועה' שאינה מטמאת (ומה שנקטה המשנה גם 'אכלים', זהו רק אגב הדין הבא, שהוא שייך גם במאכלים, אך הדין האמור כאן שייך רק במשקים, שגזרו חכמים שיטמאו את הכלים, ולא במאכלים, שלא גזרו בהם חכמים ואינם מטמאים כלים).

וְאדם טָהוֹר שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו, וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר הטָמֵא, אף שהאדם עצמו לא נטמא מאויר התנור, המאכלים או המשקים שבתוך פיו נִטְמָאוּ, כיון שאינם נחשבים כ'בלועים' אלא ככל מאכלים ומשקים הנמצאים בחלל תנור טמא, והאדם נשאר טהור אף שהוא נוגע במשקים שנטמאו בתוך פיו, כיון שלא גזרו חכמים על משקים שיטמאו אדם, אלא מטמאים רק כלים.

הָיָה אוֹכֵל דְּבֵלָה (-תאנה מיובשת) בְיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, וכשלקח את הדבלה לאוכלה לא נטמאה (וכגון שלא נגעה מעולם במשקה ולא הוכשרה לקבל טומאה), ותוך כדי אכילתה הִכְנִיס האדם את יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטֹּל אֶת הַצְּרוֹר – אבן קטנה שנכנסה עמה (והוא הדין אם הכניס את ידו לפיו מטעם אחר), רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא את הדבלה שבפיו, לפי שסתם ידים של אדם נחשבות כשניות לטומאה, והם מטמאות את הרוק שבפיו, והדין הוא שכל משקה שנטמא, אפילו אם נטמא מדבר שהוא שני לטומאה, נעשים המשקים עצמם ראשון לטומאה, והרוק חוזר ומטמא את הדבלה ועושה אותה שני לטומאה (ואף שלא הוכשרה מתחילה לקבל טומאה, הרי הרוק נחשב כ'משקה' להכשיר את הדבלה לקבל טומאה, ובבת אחת גם מטמא אותה). רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר את הדבלה, כיון שהוא סובר שכל זמן שהרוק נמצא בתוך פיו של האדם אינו נחשב 'משקה', לא לענין הכשרת הדבלה לקבל טומאה, ולא לענין טומאת משקים, ואין הרוק נטמא מידו של האדם הנוגעת בו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הדבר תלוי, אִם הָפַךְ את הדבלה בתוך פיו, שהתחיל ללעוס אותה קודם שהכניס ידו לתוך פיו, נחשב הרוק כמי שנתלש ממקומו והתערב בדבלה, ובאופן זה נחשב הרוק כמשקה, הן להכשיר את הדבלה לקבל טומאה, והן להיטמא מידו של האדם שנגעה בו, ולכן טָמֵא – נטמא הרוק ומטמא את הדבלה. ואִם לֹא הָפַךְ עדיין את הדבלה בתוך פיו, ונמצא שהרוק שבפיו לא נעקר כלל ממקומו, הרי הוא טָהוֹר, וממילא אף הדבלה נשארת טהורה. הָיָה פֻנְדְּיוֹן – מטבע מונח לְתוֹךְ פִּיו של האדם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עשה כן לִצְמָאוֹ – מחמת שהיא צמא, ודרך האדם כשהוא צמא ואין לו מים להכניס מטבע או מתכת אחרת לתוך פיו כדי להרבות את הרוק, טָמֵא – רוק זה נחשב כמשקה ומקבל טומאה, כיון שעל ידי הפונדיון שבפיו נחשב הרוק כמי שנעקר ממקומו וראוי לקבל טומאה, ואם הכניס ידו לתוך פיו נטמא הרוק שבפיו, ואם היו בפיו מאכלים, הרי הם נטמאים מאותו רוק שבפיו.