מסכת כלים, פרק כב, משנה ד

משנה ד: כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָו, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא, טָמֵא. כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בַעֲרֵבָה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:

משנה ד: יש להקדים, שכל כסא עשוי מארבע רגלים ומסגרת המחברת את ארבע הרגלים יחד (ומכונה 'מלבן'), ועליהם מושב המורכב משלש נסרים של עץ (וכפי שיבואר להלן (מ"ו)), ומשלשת צדדי הכסא יש לוחות עץ, המכונים 'חיפויים', ומכסים את החלל שתחת הכסא. אמנם בכסא של כלה יש ארבע חיפויים מארבעת הצדדים, והחיפויים שמשני צידיה גבוהים יותר מהצורך עד שהם משמשים כידיות משני צידיה להניח עליהם את ידיה, והחיפוי שמאחוריה גבוה עד שיכולה להשען עליו.

כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה, שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָו המיוחדים לו, ואין מקום להניח את הידים או להשען לאחור, אך עדיין יכול הוא לשמש ככסא רגיל, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין – סוברים שהוא מקבל טומאה, כיון שאינו גרוע מכל כסא אחר, שמעולם לא היו לו חיפויים גבוהים להנחת הידים ולהשענות. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין, כיון שהם סוברים שכשאין הכסא יכול לשמש ליעודו כ'כסא של כלה' הרי זה כאילו התבטל ופקע ממנו שם 'כסא' לגמרי, ואינו מקבל טומאה. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף אם נשאר רק המַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא, והיינו המסגרת המחברת את ארבע רגלי הכסא, וניטלו החיפויים ואף ניטל המושב, עדיין הכסא טָמֵא, כיון שבשעת הדחק ניתן לשבת עליו גם כך.

כִּסֵּא רגיל, שֶׁקְּבָעוֹ האדם בַעֲרֵבָה – בקערה גדולה מאד המשמשת ללישת בצק, ומצד עצמה אין העריבה מקבלת טומאת מדרס כיון שאינה משמשת לישיבה או שכיבה, אך כעת חיבר לה כסא המיועד לישיבה, ולכן בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין – סוברים שהכסא ממשיך להיות ראוי לקבל טומאת מדרס כיון שאינו מתבטל לעריבה, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין מטומאת מדרס, כיון שהכסא מתבטל לעריבה. ואמנם בכסא שנעשה מלכתחילה בעריבה לדברי הכל מתבטל הכסא לעריבה, ואינו מקבל טומאת מדרס, אך שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף כסא הֶעָשׂוּי בָּהּ – בעריבה, מתחילה, ולא היה הכסא מעולם עומד בפני עצמו, מכל מקום מקבל הוא טומאת מדרס.