מסכת כלים, פרק כב, משנה ז

משנה ז: כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָו זֶה בְצַד זֶה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָו וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ בֵית קַבָּלָה, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר וּבָטְלָה הַטְּפֵלָה:

משנה ז: במשנה הקודמת התבאר דינו של כסא שניטלו חלק מהחיפויים המשמשים למושב הכסא, והתבאר שאם ניטל החיפוי האמצעי או שניטלו השנים החיצוניים, עדיין ראוי הכסא לישיבה ומקבל טומאת מדרס. משנתנו ממשיכה לדון בענין זה: כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָו המשמשים לישיבה, זֶה בְצַד זֶה, ונשאר רק החיפוי השלישי שאינו ראוי לישיבה (בשונה מהמשנה הקודמת שנשאר החיפוי האמצעי, שהוא ראוי לישיבה גם כשהוא לבדו), רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא – סובר שראוי הוא עדיין לקבל טומאה, כיון שיש לו בית קיבול וניתן להשתמש בו, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, כיון שבטל ממנו עיקר ייעודו, שהוא כסא, אינו מקבל טומאה אפילו אם יש בו עדיין בית קיבול. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָו המיוחדים לכסא זה (וכפי שהתבאר לעיל (משנה ד')), וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ בֵית קַבָּלָה, שהיתה דרכם לעשות בכסא של כלה מקום מיוחד להניח בו דברים, אף על פי כן טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁכאשר ניטלו חיפויו בָּטַל הָעִקָּר, והיינו שהתבטל ייעודו לשמש ככסא של כלה, וּבָטְלָה הַטְּפֵלָה, והיינו בית הקיבול שיש בו, שאינו גורם לו להיות ראוי לקבל טומאה.