מסכת כלים, פרק כו, משנה א

פרק כו, משנה א: סַנְדָּל עִמְקִי, וְכִיס שֶׁל שְׁנָצוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כְּפִיפָה מִצְרִית, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף סַנְדָּל לָדִיקִי כַּיּוֹצֵא בָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בְאֻמָּן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַכֵּלִים מִטַּמְּאִין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בְאֻמָּן. אֲבָל אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין, טְמֵאִין, שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִכְפִיפָה מִצְרִית, שֶׁאַף הָאֻמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ:

פרק כו
משנה א: כפי שהתבאר בכמה מקומות לעיל, כלי עץ וכלי עור מקבלים טומאה רק כאשר יש להם בית קיבול, ומשנתנו מבררת את דיניהם של כלים שניתן לְשַׁנּוֹתָם, לעיתים יש להם בית קיבול ולעיתים אין להם. סַנְדָּל הנעשה בכפר עִמְקִי, שהוא עשוי מרצועת עור שטוחה שיש בה נקבים סביב, ורצועה עוברת בהם, וכאשר מניח את רגלו על הסנדל ומותח את הרצועה, נכפף העור כלפי מעלה ונעשה לו בית קיבול, וְכִיס שֶׁל שְׁנָצוֹת – חתיכת עור פשוטה שיש סביבה לולאות, ומעבירים בלולאות שתי רצועות, וכאשר מותחים את שתי הרצועות נעשה העור כעין כיס שיש לו בית קיבול (ולהלן יבואר הדין של כלים אלו), רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כְּפִיפָה מִצְרִית, וזהו כלי העשוי מענפים דקים, וחבל עובר בנקבים העשויים בשפתו, וכשמותחים אותו נעשה בית קיבול, וצריך קצת אומנות להכנסת הרצועות בנקבים אלו, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף סַנְדָּל הנעשה במקום ששמו לָדִיקִי, והוא דומה לסנדל עמקי, אלא שצריך קצת יותר אומנות בהחזרת החבל לנקבים שבשפתו, דינו כַּיּוֹצֵא בָהֶן, כל הכלים הללו הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין כאשר הרצועה או החבל מושחלים בנקבים שלהם, אף שעדיין לא נמתחו, וּמִטַּהֲרִין כאשר הרצועה או החבל הוסרו מהם, שֶׁלֹּא בְאֻמָּן – אף כאשר העושה כן לא היה אומן העושה זאת יפה (ולדעת חכמים כפיפה מצרית וסנדל לדיקי אינם בכלל זה, כיון שצריך לכך קצת אומנות). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אם אכן החידוש בדין זה הוא שיש חילוק בין זמן שהרצועה או החבל מושחלים בנקבים לבין זמן שאינם מושחלים בו, אם כן אין זה דין השייך רק בכלים אלו, וַהֲלֹא כָל הַכֵּלִים שניתן לשנותם מִטַּמְּאִין וּמִטַּהֲרִין על ידי הכנסת או הוצאת הרצועה, אף שנעשה הדבר שֶׁלֹּא בְאֻמָּן, שהרי סוף סוף נעשה בהם שינוי ממש, ואין חילוק מי הוא שעשה בהם שינוי זה, וממשיך רבי יוסי ומבאר את החילוק, אֲבָל החידוש בכלים אֵלּוּ, שאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין, שהוציאו מהם את הרצועה ואי אפשר כלל למותחם עתה ולעשותם לכלי קיבול, מכל מקום הם טְמֵאִין, כיון שֶׁאפילו הַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם, ואין זה דומה לשאר כלים שיש צורך באומן שיעשה כן, ולֹא אָמְרוּ שאם הוציא את הרצועה נטהר הכלי לגמרי מלקבל טומאה, אֶלָּא בִכְפִיפָה מִצְרִית, כיון שֶׁאַף הָאֻמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ בקלות, אלא בטירחה מרובה וכשהוא בקי ביותר.