מסכת כלים, פרק כ, משנה א

פרק כ, משנה א: הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת וְהַשַּׂקִּין וְהַמַּרְצוּפִין שֶׁנִּפְחֲתוּ, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים מִדְרָס. הַקְּלוּסְטָר, אַרְבָּעָה קַבִּין, הַתּוּרְמֵל חֲמֵשֶׁת קַבִּין, הַכְּרֵיתִית סְאָה. הַחֵמֶת שֶׁל שִׁבְעַת קַבִּין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרִבְצָל וְהַמִּזְוָדָה כָּל שֶׁהֵן, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִדְרָס. וְכֻלָּם שֶׁנִּפְחֲתוּ, טְהוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר, וּבָטְלָה הַטְּפֵלָה:

פרק כ
משנה א: הַכָּרִים העשויים עור, שממלאים אותם צמר או נוצות, ואדם מניח עליהם את ראשו בשעה שישן, וְהַכְּסָתוֹת, שהם ארוכים יותר ומניח עליהם האדם את כל גופו כשישן, וְהַשַּׂקִּין העשויים משער הבהמה, שמניחים בהם חפצים, וְהַמַּרְצוּפִין – כעין שקים גדולים מאד העשויים עור, שמניחים בהם סחורה בספינות, שֶׁנִּפְחֲתוּ, ואינם ראויים להכניס בהם דבר, אף שאין להם בית קיבול מכל מקום עדיין הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים מִדְרָס, כיון שהם עדיין ראויים לישיבה ושכיבה.

הַקְּלוּסְטָר – כלי של עור שתולים בצואר הבהמה, וממלאים אותו תבואה כדי שתאכל, שיעורם לקבל טומאת מדרס כאשר יש להם בית קיבול של אַרְבָּעָה קַבִּין, שאז הכלי עשוי גם לשכב עליו, אך בפחות מכך אינו מקבל טומאת מדרס. הַתּוּרְמֵל – תיק שהרועה תולה בצוארו, ומניח בו מאכלים וחפצים שהוא זקוק להם, שיעורו לקבל טומאת מדרס כאשר הוא מכיל חֲמֵשֶׁת קַבִּין. הַכְּרֵיתִית – שק של עור העשוי לאדם הנוסע בדרכים, ליטול עמו כל מה שהוא זקוק לו, שיעורו לקבל טומאת מדרס כאשר הוא מכיל סְאָה. הַחֵמֶת, העשויה למלא בה מים לשתיה בדרך, שיעורה לקבל טומאת מדרס כאשר היא מקבלת מים בשיעור שֶׁל שִׁבְעַת קַבִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרִבְצָל – שק של בשמים, וְהַמִּזְוָדָה – כמין תיק שנותנים בו צידה לדרך, אפילו שהיה שיעורם כָּל שֶׁהֵן – בין גדולים ובין קטנים, ויש בהם לכל הפחות שיעור טפח, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִדְרָס, כיון שהם מיועדים גם לישיבה. אמנם חכמים חולקים וסוברים שכלים אלו אינם מיועדים כלל לישיבה, מחשש שישיבת האדם תקלקל את הבשמים שברבצל או את הצידה שבמזודה. וְכֻלָּם – כל הכלים הללו שהוזכר שיעורם, שֶׁנִּפְחֲתוּ, ואין להם בית קיבול, ואינם ראויים למלאכתם העיקרית, הרי אלו טְהוֹרִים אף מטומאת מדרס, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר – השימוש העיקרי שלהם, וּמתוך כך בָטְלָה גם הַטְּפֵלָה, והיינו השימוש של הישיבה או השכיבה ואין זה דומה לשקים ומרצופים שהוזכרו בתחילת המשנה, ששם אפילו כשנפחתו עדיין הם מקבלים טומאת מדרס, כיון ששם הם מיועדים לדרכים ארוכות, ואף שנפחתו משתמשים בהם לישיבה או לשכיבה, ונעשו מתחילה לשני שימושים אלו, גם של בית קיבול וגם של ישיבה או שכיבה, ולכן אף כשבטל אחד השימושים לא בטל השני. מה שאין כן בכלים אלו שעיקר שימושם הוא בבית הקיבול שלהם, ממילא אם נפחתו ואין להם בית קיבול, אינם מקבלים אף טומאת מדרס].