מסכת כתובות, פרק ח, משנה ה

משנה ה: נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא תִמְכּוֹר מִפְנֵי שֶׁהֵן שְׁבָח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָּנִים זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ לָעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵלּ פֵּרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תִמְכּוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבָח בֵּית אָבִיהָ. הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִמְעָא, קִמְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל:

משנה ה: משנתנו ממשיכה בבירור אופן הנהגת הבעל והאשה בנכסי מלוג:נָפְלוּ לָהּ – ירשה האשה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת זְקֵנִים, שאין בהם תועלת גדולה,יִמָּכְרוּ, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא – הבעל אוֹכֵל את פֵּירוֹת הקרקע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּןגַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, לֹא תִּמְכֹּר – רשאית היא לעכב ולמנוע את בעלה מלמכור עבדים ושפחות אלו, מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ, ששבח הוא למשפחתה שאותם עבדים ושפחות יישארו ברשות האשה, ולא יימכרו. נָפְלוּ לָהּ בירושה זֵיתִיםוּגְפָנִים זְקֵנִים, שאין פירותיהם מרובים, יִמָּכְרוּ לְעֵצִים – יימכרו לאחרים בתורת עצים להסקה וכדומה [כי אינם שווים כעצים לפירות], וְיִלָּקַח בָּהֶןקַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא תִּמְכֹּר – רשאית היא למנוע את מכירת העצים הללו, מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ, שזהו כבודם, שישארו עצים אלו ברשות בני המשפחה, ורק אם היא מסכימה לכך יכול הבעל למכור את העצים.

כפי שהתבאר לעיל, 'נכסי מלוג' הם נכסים השייכים לאשה, והבעל זכאי רק באכילת פירותיהם. המשנה מבארת עתה את הדינים באופן שהבעל הוציא הוצאות על נכסים אלו: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מלוג של אִשְׁתּוֹ, וגירשה, בין אם הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִימְעָא – מעט, ובין אם הוציא קִימְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַהשֶּׁהוֹצִיא עד שעת הגירושין, הוֹצִיא, וּמַה שֶׁאָכַל, אָכַל, ואינו יכול לתבוע ממנה שתחזיר לו את הוצאותיו, ואין היא יכולה לתובעו שיחזיר לה מה שאכל. אבל אם הוֹצִיא הוצאות וְלֹא אָכַל כלום, הרי זה יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל.