מסכת מגילה, פרק א, שיעור 9

מבררת הגמרא, מַאי דָּרוּשׁ – מה היתה דרשת הנביאים שמחמת כן ראו צורך לתקן את קריאת המגילה בפורים. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, דרשו הם קַל וָחוֹמֶר, וּמַה על יציאה מֵּעַבְדוּת לְחֵרוּת, והיינו יציאת מצרים, אוֹמְרִים שִׁירָה בחג הפסח, על יציאה מִמָּוֶת לְחַיִּים לֹא כָּל שֶׁכֵּן שיש לומר שירה. תמהה הגמרא, אִם כֵּן, שהנס של פורים גדול יותר מהנס של יציאת מצרים, הַלֵּילָא נַמִּי נֵימָא – נאמר גם הלל בפורים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הטעם שאין אומרים הלל בפורים, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה עַל נֵס הַנַּעֲשָׂה בְּחוּץ לָאָרֶץ, והרי נס פורים היה במלכות פרס. תמהה הגמרא על כלל זה, מַתְקִיף לָהּ (-הקשה על כך) רַב נַחְמָן, וַהֲרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּנֵס הֶעָשׂוּי בְּחוּץ לָאָרֶץ הוּא, בארץ מצרים, וְאף על פי כן קָאַמְרֵי הַלֵּלָא – אנו אומרים הלל על נס זה. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי יציאת מצרים, הטעם הוא כִּדְתַנְיָא בברייתא, עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ ישראל לָאָרֶץ, הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר בָּהֶן שִׁירָה, ולכן אומרים שירה על יציאת מצרים, הגם שהיתה בחוץ לארץ, אך מִשֶּׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, לֹא הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר בָּהֶן שִׁירָה, ולכן אין אומרים הלל על נס פורים שהיה בחוץ לארץ. מביאה הגמרא תירוץ נוסף: רַב נַחְמָן אָמַר, קְרִיאָתָהּ של המגילה, זוֹ הִיא הַלֵּילָא – זהו ה'הלל' המתאים ליום זה, ולכן אין אומרים את פרקי ההלל שבתהילים.

מביאה הגמרא תירוץ אחר על עיקר הקושיא: מַתְקִיף לָהּ רָבָא – הקשה רבא על עיקר שאלת הגמרא, מדוע אין אומרים הלל בפורים כפי שאומרים בפסח, מִי דָּמִי – וכי ניתן לדמות את שני הניסים זה לזה, בִּשְׁלָמָא הָתָם – מובן טעם אמירת ההלל בפסח על יציאת מצרים, כיון שניתן לומר את הפסוק (תהילים קיג א) 'הַלְּלוּ עַבְדֵי ה", כיון שביציאת מצרים נעשו ישראל עבדי ה', וְלֹא עַבְדֵי פַּרְעֹה, כפי שהיו קודם לכן. אבל הָכָא – כאן, בפורים, מַאי נֵימָא – מה נאמר, וכי נוכל לומר 'הַלְּלוּ עַבְדֵי ה" וְלֹא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, והרי אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנָן – עדיין אנו עבדי אחשורוש, שהרי באותו נס רק ניצלו ישראל ממיתה, אך נשארו משועבדים למלכות פרס, ולא יצאו לחירות, הִלְכָּךְ – ולכן לֹא אַמְרִינָן הַלֵּלָא – אין אומרים הלל בְּפוּרִים.

הגמרא מביאה עתה דינים שונים בענין מגילת אסתר: אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן יָפוֹ, שמותיהם של עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, וְתיבת 'עֲשֶׂרֶת' שלאחריהם, בָּעֵי לְמֵמְרִינְהוּ – צריך הקורא לאומרם בִּנְשִׁימָה אַחַת. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא, ומבארת, כֻּלְּהוּ בַּהֲדָדֵי נְפַק נִשְׁמָתַיהוּ – כל אותם עשרה בנים יצאה נשמתם יחד.

אָמַר רַבִּי יוֹנָה, אָמַר רַבִּי זֵירָא, האות וָא"ו דְּוַיְזָתָא, צָרִיךְ לְמִמְתְּחֵיהּ בִּזְקִיפָה – צריך למתוח את ראשה הכפוף, ולזוקפו כלפי מעלה. מַאי טַעֲמָא, לרמוז שכֻּלְּהוּ בְּחָדָא זְקִיפָא אִזְדַּקִיפוּ – כולם נתלו כאחד, על אותו העץ, זה למטה מזה.

אָמַר רַבִּי יוֹנָה בַּר פַּפָּא, דָּרַשׁ רַבִּי שִׁילָא אִישׁ כְּפָר תְּמַרְתָא, כָּל הַשִּׁירוֹת כֻּלָּן האמורות בתורה, כגון שירת הים ושירת דבורה, כתובות כעין אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי אָרִיחַ, כלומר, 'אריח' הוא חצי לבינה, וכך הַחֵלֶק הַחָלָק שבשירה הוא כפול מהחלק הכתוב, והחלק הכתוב שבשורה האחת מונח בחלקו על גבי הַחֵלֶק הַחָלָק שבשורה שתחתיה, כמו שעושים בנין המתקיים, שכל לבינה מונחת מקצתה על חברתה ומקצתה באויר, חוּץ מִשִּׁירָה זוֹ של עשרת בני המן, שֶׁהִיא אָרִיחַ עַל גַּבֵּי אָרִיחַ וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי לְבֵנָה, הַחֵלֶק הַחָלָק מעל הַחֵלֶק הַחָלָק, והמילים הכתובות עשויות זו על גב זו, מַאי טַעֲמָא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּקוּמָה לְמַפַּלָתָן של הרשעים, וכמו שאבנים המונחות זו על גב זו בשוה ואינן משתלבות זו בזו, אינן מתקיימות.

סְלִיקוּ לְהוּ מְגִלָּה נִקְרֵאת