מסכת מגילה, פרק ב, שיעור 13

משנה

הָיְתָה המגילה כְּתוּבָה בְּסַם – מין שורש עשב שצובעים בו, בְּסִקְרָא – מין אבן שצובעים בה אדום, בְּקוֹמוּס וּבְקַנְקַנְתּוּם – מיני צבע שונים, או שהיתה כתובה עַל הַנְּיָר וְכן אם היתה כתובה עַל הַדִּפְתְּרָא – עור שאינו מתוקן כל צרכו, לֹא יָצָא ידי חובתו, עַד שֶׁתְּהֵא המגילה כְּתוּבָה בכתב אַשּׁוּרִית (כאשר היא כתובה בלשון הקודש), וּבַסֵּפֶר – על קלף מתוקן כראוי, וּבַדְּיוֹ – בצבע שחור.

גמרא

שנינו במשנה, 'על הנייר ועל הדיפתרא, לא יצא'. מבארת הגמרא, 'דִּפְתְּרָא' היינו עור מָלִיחַ וְקָמִיחַ – עור שעיבדו אותו במלח ובקמח, וְלֹא עָפִיץ – ולא תיקנוהו בשחיקת עפצים. 'נְיָר' האמור במשנה, היינו מָחֲקָא, כלומר, מיני עשבים המעובדים על ידי דבק.

משנה

כפי שהתבאר בתחילת פרק ראשון, בני כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים את המגילה בט"ו באדר, ובני ערים שאינן מוקפות חומה קוראים בי"ד. משנתנו מבררת את דינו של אדם שעבר ממקום למקום בימי הפורים עצמם. בֶּן עִיר, שזמן קריאתו בי"ד, שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ, ששם קוראים בט"ו, וּבֶן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לְעִיר, אִם עָתִיד אותו אדם לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ, קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, שעתיד להשאר באותו מקום, קוֹרֵא עִמָּהֶם, ובגמרא יבואר עד מתי עליו להשאר באותו מקום, כדי שיחולו עליו דיני המקום.

עתה עוברת המשנה לברר איזה חלק מהמגילה יש לקרוא: וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, צריך לקרוא את כֻּלָּהּ, מתחילה ועד סוף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵ'אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי' (אסתר ב ה) עד סופה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵ'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן' (אסתר ג א), עד סופה.

גמרא

שנינו במשנה, 'בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו, קורא כמקומו. ואם לאו, קורא עמהם'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שבן כרך שהלך לעיר קורא כמקומו, ואינו צריך לקרוא בי"ד, אֶלָּא באופן שֶׁעָתִיד לַחְזֹר בְּלֵיל י"ד עצמו אל הכרך, וַאפילו אם בסוף נִתְעַכֵּב וְלֹא חָזַר, כיון שהיתה דעתו לחזור לא התחייב בקריאת המגילה בי"ד, אלא קוראה בט"ו. אֲבָל אִם אֵינוֹ עָתִיד לַחְזֹר בְּלֵיל י"ד, אלא למחרת, קוֹרֵא עִמָּהֶם – עם אנשי העיר, בי"ד. מבארת הגמרא מהיכן לומדים דין זה, דִּכְתִיב במגילה (אסתר ט יט) 'עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר', ולכאורה קשה, מִכְדֵי 'הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים' כְּתִיב – הרי כבר נאמר 'היהודים הפרזים', ואם כן לָמָּה לִי לְמִכְתַּב – לשם מה נוסף ונכתב 'הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת', והרי ודאי שהיהודים הפרזים יושבים בערי הפרזות, אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן – אלא ודאי בא הפסוק להשמיענו דין זה, דְּגם מי שאינו גר תמיד בעיר פרוזה, אלא הוא פָּרוּז בֶּן יוֹמוֹ – גר בעיר פרוזה רק ביום זה, מכל מקום נִקְרָא הוא 'פָּרוּז', וקורא את המגילה בי"ד. וְיש ללמוד מכך, מִדְּפָרוּז בֶּן יוֹמוֹ נִקְרָא פָּרוּז, הוא הדין שמֻקָּף בֶּן יוֹמוֹ נִקְרָא מֻקָּף, ולכן אם בן עיר נמצא בכרך ביום י"ד, וכוונתו להשאר שם עד יום ט"ו, פטור הוא מקריאת המגילה בי"ד, וקורא את המגילה בט"ו, כדין היושבים בעיר המוקפת חומה.