מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 15

הגמרא ממשיכה בדיני מלאכה בחול המועד: אָמַר שְׁמוּאֵל, מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת – גוי שקיבל מישראל עבודה בקבלנות, כגון לבנות לו בית, או לקצור את שדהו, אם המלאכה נעשית בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אָסוּר לו להניח לגוי לעבוד בשבתות וימים טובים, כיון שהרואים זאת אינם יודעים שהוא קבלן, אלא חושבים שהוא שכיר יום העושה מלאכה עבור היהודי, באיסור. אבל אם עושה הגוי את מלאכתו חוּץ לַתְּחוּם, מוּתָּר, דכיון שהוא מקבל שכרו בקבלנות, הרי הוא נחשב כעושה זאת לתועלת עצמו, ואף שהיהודי גם כן נהנה מכך, הדבר מותר. וְאַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא בענין זה, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא דווקא בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, וְהוּא דְּלֵיכָּא מָתָא דְּמִיקָּרְבָא לְהָתָם – ובתנאי שאין עיר אחרת של יהודים הנמצאת בתוך תחום שבת של אותו מקום שהגוי עושה בו את המלאכה, וכיון שאסור ליהודי לצאת מחוץ לתחום שבת ממילא אין אפשרות שאדם מישראל יראה שהגוי עושה מלאכה עבור היהודי (רבינו יהונתן), אֲבָל בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא מָתָא דְּמִקָּרְבָא לְהָתָם – הגם שאין עיר של יהודים הקרובה לאותו מקום, כֵּיוָן דִּשְׁכִיחֵי אִינְשֵׁי דְּאַזְלֵי מִדּוּכְתָּא לְדוּכְתָּא – מאחר ובחול המועד מצויים בני אדם ההולכים ממקום למקום, ועשויים לעבור דרך שם ולראות את הגוי עושה מלאכה עבור היהודי, אָסוּר.

מביאה הגמרא ברייתא בענין קבלת עבודה בחול המועד על דעת לעשותה אחרי המועד: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת – מותר ליהודי לתת מלאכה לגוי בַּמּוֹעֵד, על מנת לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבַמּוֹעֵד – אך על דעת לעשותה במועד, אָסוּר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כָּל מלאכה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה – שמותר ליהודי בעצמו לעשותה בחול המועד, אוֹמֵר לַנָּכְרִי וְעוֹשֶׂה – רשאי לומר לגוי לעשותו עבורו. אבל כָּל מלאכה שֶׁהיהודי אֵינוֹ עוֹשֶׂה במועד, אֵינוֹ אוֹמֵר לַנָּכְרִי וְעוֹשֶׂה. תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת – מותר לתת לגוי עבודה בקבלנות בַּמּוֹעֵד על מנת לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁקוֹל את המלאכה (כגון שנותן לו משקל מסוים של צמר לטווייה), וְשֶׁלֹּא יִמְדוֹד, וְשֶׁלֹּא יִמְנֶה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחוֹל.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כיון שיש בכך טירחא יתירה. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – דין דומה לכך, אֵין מַרְבִּיעִין בִּבְכוֹר וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמוּקְדָּשִׁין – בהמות קדשים שנפל בהם מום וניפדו, אפילו בשאר ימות השנה, כיון שעבודה היא זו, ואסור לעבוד בבכור ובפסולי המוקדשין.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מְדַיְּירִין שָׂדֶה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, אֵין מַכְנִיסִין צֹאן לַדִּיר שיטילו שם גללים, כדי לִיטּוֹל אֶת זִבְלָם. וְאִם בָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן, שבאו לשם גויים והביאו את הכבשים שלהם כדי להשביח את השדה של היהודי, ועשו כן שלא מדעתו אלא מחמת שאוהבים אותו (רבינו יהונתן), מוּתָּרִין. וְאֵין מְסַיְּיעִין אוֹתָם, וְאֵין מוֹסְרִין לָהֶם שׁוֹמֵר, אפילו גוי, לְנַעֵר אֶת צֹאנָם, כדי שעל ידי זה יטילו גללים. הָיָה אותו גוי שְׂכִיר שַׁבָּת – נשכר לשבוע שלם, או שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – או שכיר לשבע שנים, מְסַיְיעִין אוֹתָם, וּמוֹסְרִין לָהֶם את אותו השׁוֹמֵר לְנַעֵר אֶת צֹאנָם, כיון שלא שכרו במיוחד עבור חול המועד. רַבִּי אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת, אם עושה זאת הגוי בְּטוֹבָה – מרצונו הטוב, בלא שום שכר מהיהודי, אין צריך למחות בו. ובְּיוֹם טוֹב, בִּמְזוֹנוֹת – מותר אפילו לתת לו אחרי יום טוב מיני מזונות בתמורה לעבודתו, כיון שאין זה נראה ממש כשכר על עבודתו, וכיון שדיור השדה אינו מלאכה ממש. בַּמּוֹעֵד – ובחול המועד, בְּשָׂכָר – מותר אפילו לתת לו שכר לאחר המועד, כיון שלא אמר לו היהודי עצמו לבוא לעשות כן. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי.

שנינו במשנה, 'וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר וכו' טוען וזולף וגומר וגף כדרכו, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר, עושה לו לימודים, כדי שלא יחמיץ'. אָמַר רַב יִצְחָק, מַאן תַּנָּא – מי הוא התנא הסובר שִׁינּוּי בַּמּוֹעֵד בְּדָבָר הָאָבֵד – שהגם שהותרה בחול המועד מלאכת דבר האבד יש צורך לעשות זאת בשינוי, הרי זה דְּלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי, שאמר במשנתנו שמותר לסיים את מלאכת היין 'כדרכו', והיינו ללא שינוי, כיון שזהו דבר האבד. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שבמקום שהותרה מלאכה משום דבר האבד, מותר לעשות זאת ללא שינוי.

מסתפקת הגמרא: בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו בני הישיבה מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מַהוּ לְמֵישַׁע חָבִיתָא דְּשִׁכְרָא בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – האם מותר בחול המועד לטוח את פנים החבית בזפת או בשומן, כדי שלא יזוב השיכר מתוך החבית. אָמַר לְהּוּ רב נחמן בר יצחק, 'סִינַי', וזהו כינוי לרב יוסף, אָמַר שהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּחָיֵישׁ לִפְסֵידָא – שמתיר הוא מלאכה בחול המועד במקום שיש חשש הפסד, וְשִׁיכְרָא נַמִּי אִית בֵּיהּ מִשּׁוּם פְּסֵידָא – ואף בחבית של שיכר יש משום הפסד, אם לא יטוחו את חלקה הפנימי, ולכן הדבר מותר בחול המועד.