מסכת מעילה, פרק ב, משנה ז

משנה ז: לֶחֶם הַפָּנִים מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדָּשׁ. קָרַם בַּתַּנּוּר, הֻכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קָרְבוּ הַבָּזִיכִין, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה:

משנה ז: לֶחֶם הַפָּנִים, מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדָּשׁ. קָרַם הלחם בַּתַּנּוּר, הרי התחיל תיקונו, והֻכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּנגיעת טְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים (אך אינו נפסל בלינה, שהרי אופים אותו בערב שבת, ואינו נאכל אלא בשבת שלאחריה), וְהרי הוא מוכן וראוי לְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קָרְבוּ הַבָּזִיכִין (-שני בזיכי לבונה שהיו מונחים עליו, ומקטירים אותם), חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל (אם בעת הקטרת הבזיכין חשב לאכול את הלחם חוץ לזמנו), ומשום נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה, כיון שלאחר שהוקרבו הבזיכין ראויים הם לאכילת הכהנים.