מסכת מעשרות, פרק ב, משנה ד

משנה ד: פֵּרוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִלֶּאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים. כַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁתְּרָמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

משנה ד: פֵּרוֹת שֶׁתְּרָמָן – הפריש מהם תרומה גדולה עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן להתחייב בתרומות ומעשרות, כפי שהתבאר לעיל (פרק א) שיעורו של כל פרי ופרי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִלֶּאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי, כיון שהוא סובר שהפרשת תרומה קובעת את הפירות להתחייב גם במעשרות, ולכן לאחר שהפריש תרומה חייב הוא גם להפריש מעשרות, וַחֲכָמִים מַתִּירִין, כיון שהם סוברים שהפרשת התרומה אינה קובעת להתחייב במעשרות, חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים, שהתבאר לעיל (פ"א מ"ה) שאם חיפה אותה בעלים, או מילא את כולה, או ליקט כל צרכו הרי זו קביעות להתחייב במעשר, ובזה סוברים חכמים שאף אם לא עשה אחד מהדברים הללו, אם הפריש מהתאנים הללו תרומה, הרי זו קביעות לחייבם במעשרות. אמנם גם בזה יש מחלוקת, כַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁתְּרָמָהּ, ולא היה בה גמר מלאכה באחד מהאופנים שהתבארו במשנה לעיל, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לאכול מהם אכילת עראי, כיון שהוא סובר שאין הפרשת התרומה קובעת להתחייב במעשרות, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, כיון שלדבריהם הפרשת התרומה קובעת ומחייבת להפריש גם מעשרות.