מסכת מעשרות, פרק ג, משנה ה

משנה ה: אֵיזוֹ הִיא חָצֵר שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בַּמַּעֲשְׂרוֹת, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, חָצֵר הַצּוֹרִית, שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִים בְּתוֹכָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֶחָד פּוֹתֵחַ וְאֶחָד נוֹעֵל, פְּטוּרָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכֹל בְּתוֹכָהּ, חַיֶּבֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָס לָהּ וְאֵין אוֹמֵר מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, פְּטוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, הַפְּנִימִית חַיֶּבֶת, וְהַחִיצוֹנָה פְּטוּרָה:

משנה ה: אין פירות מתחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות עד שיכנסו לתוך הבית, כיון שעד שמכניס את הפירות לבית הרי זו אכילת עראי, המותרת ללא הפרשה תרומות ומעשרות, ורק אחרי שנכנסים הפירות לבית זו אכילת קבע. ומבררת המשנה, אֵיזוֹ הִיא חָצֵר שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בַּמַּעֲשְׂרוֹת, כלומר, באיזו חצר מתחייבים הפירות במעשרות כאילו הוכנסו לתוך הבית, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, חָצֵר הַצּוֹרִית, והיינו חצר שיש בה שומר, כדרך שהיו עושים בעיר צור, שהיה שומר בכל חצר, שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִים בְּתוֹכָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל חצר השייכת לכמה שותפים, שֶׁאֶחָד פּוֹתֵחַ וְאֶחָד נוֹעֵל, וכן כשהאחד נועל האחד פותח, נמצא שאינה משתמרת, ואינה נחשבת כמקום קביעות, ופְּטוּרָה – הפירות הנכנסים לתוכה פטורים מתרומות ומעשרות, עד שיכניסם לבית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּל חצר שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכֹל בְּתוֹכָהּ, הרי היא נחשבת כבית, וחַיֶּבֶת – הפירות הנכנסים לתוכה חייבים בתרומות ומעשרות. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל חצר שֶׁנִּכְנָס לָהּ אדם זר, וְאֵין אדם אוֹמֵר לו 'מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ', מתוך שכל אדם יכול להכנס לתוכה אינה דומה לבית, ופְּטוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי חֲצֵרוֹת הבנויות זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, הַפְּנִימִית חַיֶּבֶת, כיון שאין נכנסים לתוכה אלא אותם הדרים בה, הרי היא דומה לבית, והפירות שבתוכה חייבים בתרומות ומעשרות, וְהַחִיצוֹנָה פְּטוּרָה, כיון שבני החצר הפנימית עוברים דרכה כדי להגיע לחצר שלהם, אין היא נחשבת חצר המשתמרת, והפירות הנכנסים אליה פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות. (וההלכה היא כדברי כולם, להחמיר).