מסכת מעשרות, פרק ה, משנה ד
משנה ד: לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת גִּפְתּוֹ וְאֶת זַגָּיו לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין. וְאִם הוֹצִיא, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה, שֶׁהַתּוֹרֵם, בְּלִבּוֹ עַל הַקְּטוּעִים, עַל הַצְּדָדִים וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן:
משנה ד: לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ – שיבולים שנידושו להוציא מהם את גרעיני התבואה, ולפעמים נשארים בהם מעט גרעיני תבואה, וְאֶת גִּפְתּוֹ – פסולת של זיתים, וְאֶת זַגָּיו – פסולת של ענבים, לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אם מוכרם לו כדי לְהוֹצִיא מֵהֶן (-מגפתו וזגיו) מַשְׁקִין. וְאִם הוֹצִיא, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה, וטעם החילוק ביניהם, לפי שֶׁהַתּוֹרֵם, בְּלִבּוֹ לתרום גם עַל השבלים הַקְּטוּעִים, עַל הַשיבולים שבצְּדָדִים של הכרי, וְעַל מַה שֶּׁנשאר בְּתוֹךְ הַתֶּבֶן, ואילו המעשר אינו מתכוון לפטור את כל אלו.
