מסכת מעשר שני, פרק ב, משנה ג
משנה ג: תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, תֵּאָכֵל צִמְחוֹנִים. וְשֶׁל תְּרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּטָהֳרָה, חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְטֻמְאָה, חוּץ מִשְּׁרִיָּתָהּ:
משנה ג: תִּלְתָּן, המשמש בדרך כלל למאכל בהמה, אך יש מקצת בני אדם שאוכלים אותו, שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, תֵּאָכֵל צִמְחוֹנִים – כשהתלתן עדיין לח וראוי לאכילה, ולא יניחנו עד שיתייבש ולא יהיה ראוי לאכילה. וְתלתן שֶׁל תְּרוּמָה, שהקלו בו שניתן להשאירו אף להתייבש, נחלקו כיצד משתמשים בו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שיש מקצת בני אדם האוכלים את התלתן, כָּל מַעֲשֶׂיהָ נעשים בְּטָהֳרָה – בידים טהורות, ואסור ליגע בתלתן ללא נטילת ידים, חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ – כאשר משתמשים בה לחפיפת הראש, כיון שבין כך כבר אינה ראויה לאכילה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל מַעֲשֶׂיהָ מותרים להיעשות בְטֻמְאָה, חוּץ מִשְּׁרִיָּתָהּ במים, שצריכים לשרותה בידים טהורות, כיון שהמים הם המכשירים אותה לקבל טומאה, נמצא שאם יכניסה למים בידים טמאות הרי הוא מטמא אותה בידים, ודבר זה אסור.
